נפסק בשו"ע או"ח תפ"ט סעיף ח' שמי שמסופק אם ספר ספירת העומר יכול להמשיך לספור בברכה, ומטעם ספק ספיקא, ספק שמא ספר וגם אם לא ספר שמא חייב להמשיך לספור, שכל יום הוי מצוה בפני עצמה.

כתוב בתורה (במדבר ט”ו) 'והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד'. ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה'. יוצא מהפסוקים שחיוב חלה יכול לבוא בשני אופנים: האחד, באופן 'ראשית עריסותכם' כלומר בזמן העיסה, השני, 'באכלכם מלחם' כלומר לאחר האפיה בהיותו לחם.

אם כן, נמצאנו למדים שיש לחלק בין עיסה שבלילתה עבה שהחיוב שלה בא בזמן העיסה, לבין עיסה שבלילתה רכה שאין לה לישה כלל ולכן פטורה מצד 'עריסותכם'. אבל, יכולה לבוא לכלל החיוב לאחר האפיה מצד שהיא 'לחם'.

בפרשת השבוע (ויקרא כד, י): ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו וגו', והביא רש"י מהתו"כ: "ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחויב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגידף".

בקידושין (דף לז.) נחלקו אמוראי בגמ', בכל מקום שכתוב בתורה "מושבות", האם הכוונה לאחר ירושה וישיבה, כלומר רק בא"י, או בכל מקום שאתם יושבים. ואחד המקומות שנחלקו הוא באיסור חדש דכתיב בפרשתינו פרשת אמור (כ"ג, י"ד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכו' חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" האם נוהג איסורו אף בחו"ל.

מנהג האבלות בימי ספירת העומר שנפסק להלכה בטור ושולחן ערוך (או"ח סימן תצג), מקורו קדום מאוד, והוזכר כבר בימי הגאונים כמנהג עתיק שכבר נהג בימי התנאים.

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". וברש"י: קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו, קדושים יהיו אשה זנה וחללה וגו'.

בעקבות עצרת שנערכה בביתר בליל שבת, שהתפללו כולם ברחובה של עיר, ולאחר התפילה יצאו במחול בשירי שבת, יש לדון ולעיין בזה מצד ההלכה.
איתא במתני' ביצה דף ל"ו ע"ב, ולא מרקדין. ובגמ' גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכתבו התוס' בדף ל' ע"א ד"ה ולא וכו', ומיהו לדידן שרי, דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר, אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר.

ביסודו של פסח שני הקרב ובא עלינו לטובה, יש להתבונן ולעיין טובא, כי הנה לא מצינו כזאת בכל מצוות התורה, שמי שנאנס - אפילו בדבר מצוה - ולא עלתה בידו לקיים מצוה בזמנה, שינתן לו זמן שני לקיימה, והלא אותם טמאים לנפש אדם שלא הקריבו את הפסח במועדו - אנוסים היו, שנתעסקו במת מצוה, או נושאי ארונו של יוסף היו, (כמבואר בסוכה דף כה.) ועל כגון דא אמרו חכמנו ז"ל שהאונס רחמנא פטריה, ומדוע אפוא באה התורה בציווי מיוחד של הקרבת פסח שני בי"ד באייר, כהזדמנות שניה וחוזרת לאותם שנמנע מידם מחמת אונס לעשותו ולהקריבו בי"ד בניסן.