נפסק בשו"ע או"ח תפ"ט סעיף ח' שמי שמסופק אם ספר ספירת העומר יכול להמשיך לספור בברכה, ומטעם ספק ספיקא, ספק שמא ספר וגם אם לא ספר שמא חייב להמשיך לספור, שכל יום הוי מצוה בפני עצמה.
ויש לדון באחד שהסתפק יום אחד אם ספר, והמשיך לספור בברכה, ולאחר מכן שוב הסתפק על יום אחר אם ספר בו. האם כיון שיש שני צדדים שלא ספר את כל הימים, א"כ הוי ספק ספקא לחומרא שלא ספר את כל הימים, ושוב אי אפשר לצרף את הצד שספר כל הימים לצד שכל יום הוי מצוה בפני עצמה, כיון שזה צד רחוק שיש נגדו ס"ס.
ובספר שלמי תודה [להגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל] מביא מאחד מרבותינו שליט"א שאמר שיכול להמשיך לברך, שאינו נחשב לס"ס שלא ספר כל הימים, כיון שהוי ס"ס משם אחד אם חסר לו מהספירה או לא. ונראה שיש לדון בדברים, שהש"ך בכללי ס"ס ס' י"א מביא את דברי התוס' ששם אונס אחד הוא, ומביא דברי התרה"ד בפסקים ס' ק"ל שנשאל על עז חולבת שילדה שנים, ואין ידוע מי הבכור, האם יש להתיר משום ס"ס, שכיון שהיא כבר חולבת יש ספק שמא כבר ילדה, וכעת יש ספק מי הבכור. ודן השואל שהוי ס"ס משם אחד, והתרומת הדשן עונה שגם אם ילדה זכר ונקבה והספק מי נולד קודם הזכר או הנקבה, חכם אחד אמר שזה ס"ס משם אחד והוא הביא ראיות שאומרים בכה"ג ס"ס, אך במקרה זה שילדה שני זכרים וודאי שזה ס"ס, כיון שהספק שמא כבר ילדה קודם מוסיף היתר ששני הנולדים כעת לא בכורים. ומבואר מדבריו שסובר להתיר גם בילדה זכר ונקבה אף שזה אותו היתר שמא כבר הולידה מלפני כן ושמא כעת הולידה את הנקבה מקודם. ובש"ך [סעיף י"ב] ביאר שמ"מ נחשב לתוספת היתר בספק שלצד שהולידה קודם שניהם לא בכורים אף שאין בזה נפק"מ לגבי הנקבה. ומלבד מה שזה קשה מאד בסברא למה נחשב שמוסיף היתר אם אין בכך נפק"מ, הרי שגם בלשון התרה"ד משמע מאד שבאופן זה לא נחשב למוסיף היתר ומ"מ הוי ס"ס.
וביד יהודה [ארוך ס"ק ס"א אות י"ח ובקצר ס"ק ע"ח אות ל"א] כתב לבאר שכל מה שאמרינן שם אונס חד הוא, היינו רק כששני הצדדים באים לפנינו ביחד, בזה שייך לומר שכיון ששם אונס אחד הוא הוי ספק אחד האם היה באונס או ברצון, אך כאשר כבר היה לנו ספק אם הולידה כבר מחמת שהיא חולבת, ושוב נוצר לנו ספק נוסף, א"א לכלול אותם בספק אחד שהרי כבר היה בו הספק קודם שנולד הספק השני א"כ הוי ס"ס.
ולפי דברי היד יהודה נראה שהוא הדין בנידון דידן שאם מתחילה כבר הסתפק על יום אחד, ושוב הסתפק על יום אחר, אין זה נחשב ס"ס משם אחד, כיון שאי אפשר לומר שהוי ספק אחד שהרי הספק הראשון היה קודם שנולד הספק השני, ורק באופן שנוצר לו כעת ספק על שני ימים האם ספר בהם, בזה י"ל שהוי ספק אחד.
אמנם יש לדון שבנידון דידן גם במקרה זה לא הוי ספק אחד ואף לדעת הש"ך, שאין זה דומה לאונס ובכור ושאר דוגמאות, ששם הצד של רצון הוא שולל כל אונס, וכן הצד שזה בכור הוא שולל שנולד קודם, ולכן יש לדון זאת כספק אחד, משא"כ כאן שכדי לומר שחייב לספור צריך לומר שעשה שני פעולות שונות שספר גם ביום הזה וגם ביום השני, א"כ כל יום הוא צד לעצמו שספר בו או לא, ואף שיוצא מזה תוצאה אחת שחייב בספירת העומר, מ"מ זה נובע משני דברים שעל כל אחד מהם יש ספק וא"כ יש ס"ס שאינו חייב.
אמנם יש לדון שכיון שמבואר בפוסקים שהעיקר להלכה שכל יום הוי מצוה בפני עצמה, א"כ אולי די בכך שיש צד כל שהוא שספר את כל הימים שיכול להמשיך לספור בברכה, וכעין זה דנו האחרונים במי שנזכר בבין השמשות שלא ספר בלילה וספר אז, האם יכול להמשיך ולספור בברכה, שהשערי תשובה [ס"ק ד'] מביא משו"ת בית דוד שאינו יכול להמשיך לברך, והברכ"י מפקפק בזה. ונחלקו בזה חכמי זמנינו, ובפשטות נראה שה"ה בנידון דידן.