Get Adobe Flash player

יש לנו שתי מצוות בחג חנוכה, הדלקת הנרות והלל והודאה. ויש לשאול על מה אנחנו מהללים ומודים, על הגאולה שלנו מידי היוונים והמתייוונים שרצו לעקור תורה מישראל, או על הזכות להדליק נרות שלא נמנעה מאיתנו.


שמעתי שיש מבארים שאנו מודים רק על מסירת רשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים וכו', אך על נס הנרות אנו לא מודים בכלל, כי זה נס שהקב"ה עשה כביכול בשביל שתתקיים מצוותו שציוונו להדליק את המנורה, וזהו לא כנס ההצלה של עם ישראל שיש להם הנאה ממשית בכך שהם ניצולו במלחמה מיד המבקשים לכלותם, ולכן לכאורה אין סיבה להודות על נס מציאת פך השמן.
אבל באמת צריך להתבונן יותר, הלא כל הגזירה על עם ישראל בימי היוונים היתה על הרוחניות ולא על הגשמיות, שרצו למנוע מהם את קיום המצוות וא"כ כל ההודאה על נס ההצלה היא הודאה על הזכות להישאר בטהרתנו. שהרי אם ח"ו היינו מתייוונים, אז היוונים היו מקבלים אותנו בשמחה, בשתי ידיים. ואדרבה, היו משתמשים בשכל ובחכמה של היהודים לפתח ולקדם את תרבות יוון [כמו שבימינו מחזרים אחר בני הישיבות להוציאם מספסלי הלימודים, בכדי להשתמש בשכלם המעולה לקדם טכנולוגיות וכדו'], וא"כ וודאי כל הגזירה היתה על קיום המצוות, ואם הזכות לקיים את המצוות זו לא הנאה שלנו אלא כביכול של הקב"ה שנעשה רצונו, אז על מה אנו בכלל מודים? וא"כ מה ההבדל בין הרוחניות של הדלקת הנרות, לבין האפשרות לקיים את שאר המצוות, שניהם רוח ולא גוף וגשם?
לכן נראה שיש כאן שני חלקי הודאה. החלק הראשון הוא על המסירה של:"גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ", שזה וודאי מראה את כוחו של הקב"ה, ועושה כבוד גדול לבורא העולם שמוכח שהוא המנהל את העולם, וכוח הקדושה הוא המכריע, ולא כוחם של הטיפשים והטמאים, והחלק השני הוא על הנס של הדלקת הנרות.
ולכאורה קשה, מה נוגע אלינו הנס של הדלקת הנרות, מה שהיה היה?! פעם אחת היה נס. עם ישראל זכו להדליק את המנורה על אף ההפרעות, הקב"ה סייע להם באופן ניסי שהתרבה השמן, ויכלו להדליק בכל יום את המנורה, ומה זה שייך אלינו עתה?
והנה, חובה גדולה לזכור את המציאות הברורה – שגם כדאי מאוד לבדוק את זה ולהיווכח בנכונות הדברים – שמה שאמרו חז"ל "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", זה למעלה מהטבע ממש! ובכל פעם שאדם רוצה ללכת בדרך טובה לעשות רצון ה' – הוא יקבל עזרה ניסית למלא את רצונו. אם אדם מוסר נפשו על מצווה, הקב"ה מזמן לו את האפשרות לקיים אותה למעלה מהטבע. ומי שיש לו עיניים לראות, יראה בעצמו כמה וכמה פעמים זה קורה לו שהוא לא מאמין מאין יבוא עזרי, פתאום הקב"ה עוזר לו לקיים את הדקדוקים והדברים שקיבל על עצמו לעשות, והוא לא צריך לעזוב את מעלתו העליונה שסיגל לעצמו, ויש על זה המון סיפורים ברורים ביותר שכך היא הנהגתו של הבורא יתברך.
כל אדם שיעקוב אחרי עצמו יראה איך שחסדי ה' ניתנים לחסידיו בצורה נפלאה למעלה מהשכל. יש פעמים שהקב"ה נותן לאדם כוח ללכת - נגד הטבע. נותן לו אפשרות להיות ער בלילה - נגד הטבע. נותן לו כסף - נגד הטבע.
וכן מפורש בגמרא (בבא בתרא ט, ב): "אמר רבי יצחק מאי דכתיב (משלי כא, כא) 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד', משום דרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה". וכל זה הנהגה למעלה מהטבע והשכל, וכן הדבר בכל העניינים, כל מי שזהיר בענין מסויים, הקב"ה מקיים בו 'רגלי חסידיו ישמור', פלא פלאים, לא יאומן כי יסופר!
וזה קצת מהדוגמאות. אבל כל אחד יראה בדידיה, שאם הוא רוצה ללכת בכיוון מסוים הקב"ה שומר אותו, וממציא לו את האפשרות לשמור על הגדרים והסייגים שלו.
כשעם ישראל באו להדליק את הנרות, ניסו לעשות את המהודר שבמהודר שבמהודר נגד השכל ונגד הכל, ואפי' נגד ההלכה. ולא היו מוכנים אפי' להשתמש בשמן שהוא טהור מדאורייתא וטמא רק מדרבנן, ורצו להדליק בשמן טהור לגמרי, אפי' מדרבנן. ואפי' לעשות כל מיני פתרונות שהנרות יידלקו במשך כמה ימים בלי לבזבז שמן – לא היו מוכנים. רק רצו להשתמש בשמן ולהדליק אותו בצורה הרגילה, והקב"ה יעזור. ואכן הקב"ה עשה להם נס גלוי בריבוי השמן, כדי שיקיימו את הדקדוקי סופרים שקיבלו על עצמם.
וזהו שאמרו חכמים (עבודה זרה לה, א) "מאי (שיר השירים א, ב) 'כי טובים דודיך מיין'? כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה", ופירש"י: שדברי סופרים חביבים מעיקרה של תורה. ונראה שזה שייך לנר חנוכה, שבנס חנוכה ראינו שלא רק תורה שבכתב חשובה לפני הקב"ה, ולא רק תורה שבע"פ, אלא אפי' קיום דברי סופרים חביב מאוד לפני הקב"ה, עד שבשביל זה הפך את המציאות וריבה את השמן באופן ניסי.
וזה החובה להודות להקב"ה על שנותן לנו אפשרות לקיים את התורה בשלימות למעלה מהטבע.
וכן בענין ההלל וההודאה: ידוע הדבר שמי שמודה לשני באמת מתוך ליבו, אז הוא מרגיש קשר אליו, מרגיש התחברות, ומרגיש זיקה עצומה מתוך אהבה גדולה - אם הוא מודה על איזה טובה שנעשית לו.
וכל שכן שכך הוא במי שזוכה באמת להודות לה', בהודאה אמיתית מתוך הלב, לא סתם אומר את המילים ב'על הניסים' וב'הלל' כמילים של תפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אלא אומר אותם מתוך חיות, הודאה פנימית, והתחברות למילים כהוויתן, אז הוא מקבל דביקות בה' יתברך בצורה נפלאה ביותר.
ועל כן, אם רק הוא מתכוון להודות לה' על הניסים, הנפלאות ועל התשועות שהצילנו מידי היוונים – זה כבר הרגשה נפלאה. אבל אם האדם זוכה לדרגה היותר גבוהה, להודות לה' על הניסים של עניני התחסדות שהקב"ה נתן לנו לעשות, וזיכנו לשמור את דברי הסופרים – זו מעלה הרבה יותר גבוהה, והרגשת דביקות בה' יתברך בצורה נעלית הרבה יותר.

 

מורנו המרא דאתרא
הגאון רבי יעקב תופיק אביעזרי שליט"א
[מתוך ועד לאברכים - חנוכה תשע"ב]