Get Adobe Flash player

א. מדוע יש לעסוק בהשתדלות
לדברי הכל אין קשר בין ההשתדלות לתוצאה, כי התוצאה באה ישירות מיד הקב"ה. ונאמרו בזה כמה ביאורים בדברי רבותינו ז"ל:
לדברי המסילת ישרים בפכ"א ההשתדלות היא קנס שנקנס בה אדה"ר לאחר חטא עץ הדעת. א"כ, אין טעם להרבות בקנס, אלא יצא ידי חובת הקנס בהשתדלות מועטת. והראיה משלהי קידושין דף פ"ב, ב' וז"ל: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנאמר עונותיכם הטו." עכ"ל.
לדברי החובות הלבבות שער הבטחון פ"ג הרבה מצוות וגופי תורה תלויים בהשתדלות, כגון כל המצוות התלויות בארץ וחוקי המסחר וכדו', ואם לא יעשה השתדלות בתחומים אלה לא יוכל לקיימם. ובמבט יותר רחב, זוהי כל עבודת הקדושה להפוך את הגשמיות לרוחניות, ובלעדי ההשתדלות לא ישיג את מבוקשו. ועוד סיבה, כדי שלא יתבטל האדם וישתעמם וירדוף אחרי ההנאות והעבירות.
לדברי בעל חכמה ומוסר [ח"א סי' נ"ח] ההשתדלות היא נסיון לאדם לראות האם תיפגם אמונתו ח"ו עי"כ, או לא. מטרתה הוא לכסות את הנס שלא יהיה גלוי כדי שתישמר הבחירה [בשם רבי זונדל מסלאנט]. ולכן להרמב"ן נח בנה תיבה היותר גדולה שיכל למרות שברור שכל החיות עמדו בה בנס, וא"כ מה ההבדל בין נס קטן לנס גדול, אלא שצריך לכסות את הנס עד כמה שאפשר. יעקב בנה מעקה מסביב למראשותיו כהגנה נגד החיות אף שברור שלא היה כדי לעזור כמעט [חכמה ומוסר ח"א סי' נ"ח]. רבנו בחיי מסביר שזו הסיבה שאף שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ומשום כך נצטוינו להכין אש תמיד והזהירה ע"ז התורה בב' לאוין ועשה. משום כך רכן אלישע על הנער וחיממו בעת שהחיה אותו, וכן ביקש מן הצרפית כדים כדי למלא בהם שמן. ומשום הכי הציג יעקב מקלות על הרהטים.
ב. שיעור ההשתדלות
בעל החובות הלבבות כותב שיבחר אדם עיסוק כפי נטיית לבו, ובהתאם לכחותיו הגופניים [למשל אדם חלש לא יעסוק בסבלות].
הבית הלוי [פר' וישב] כותב ששיעור ההשתדלות הוא שישתדל עד שירגיש בעצמו שמעתה הוא סומך על ה' שיעזור לו בכח ההשתדלות שהכין. ולכן, מי שבטחונו חלש יעסוק יותר מהשתדלות, ומי שבטחונו חזק יכול למעט בסיבות.
מדברי הגמ' בברכות ד' ל"ה, ב' שאמר רבי ישמעאל הנהג בהן מנהג דרך ארץ משמע שיעסוק במלאכתו כפי המקובל בעולם. ומצאנו בגמ' שנתנו חז"ל עצות מועילות בענייני הפרנסה כגון מש"כ בר"ה ד' ט"ז א' הילכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליזרע חרפא דעד דמטי למידייני' קדים סליק. וכן בבבא מציעא ד' מ"ב א אמר רבי יצחק לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו.
ג. היבטים מעשיים: כיצד מתנהג אדם בוטח
א. אינו עושה השתדלות אסורה, כגון השתדלות הכרוכה באיסור כגון עבודה בשבת ח"ו. וכן לא יבחר עבודה שלא תתן לו לקבוע עיתים לתורה כדבעי. ועפי"ז מסביר הגר"מ פיינשטיין את מאמרו של רבי נהוראי איני מלמד את בני אלא תורה, כי בבחרותו אדם מוכן לקלוט צורתא דשמעתתא, ואם תקופה זו לא מנוצלת כראוי כמעט שלא יוכל לקלוט את התורה בזמן אחר, ולכן מכיון שנצטווינו לעסוק בתורה ולדעת אותה כדבעי, לימוד אומנות בגיל צעיר כמוה כלימוד אומנות בשבת.
ב. אינו עושה השתדלות שסיכוייה אפסיים, כי בזה חוטא נגד מידת הבטחון. ולכן יוסף שביקש משר המשקים להליץ בעדו נענש להישאר עוד ב' שנים בכלא, כי השתדלות זו הייתה מיותרת ואסורה [רבנו בחיי על אתר].
ג. אינו נמנע מלתת צדקה בכל כחו לפי גדרי ההלכה. וכן נותן מעשר כספים כפי גדרי ההלכה.
ד. עוסק בהשתדלות מתוך מנוחת הנפש ולא מתוך בהילות [חזו"א].
ה. מרבה בתפילה שה' יצליח את עסקיו, בהיותו יודע שההשתדלות אינה סיבת ההצלחה.
ו. אינו דואג לעתיד, כדברי הגמ' בסוטה מ"ח ב' תניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה. והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב: 'כי מי בז ליום קטנות' - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא.
ז. מגיב בצורה סלחנית לכל מי שמתחרה נגדו, כי יודע שאין אדם הנוגע למוכן לחברו אפי כמלוא נימה [יומא ד' ל"ח:].
ח. בעת צרה מתרכז בסיבה הרוחנית שהביאה לצרה זו ומנסה לתקן אותה, ואינו מרבה בהשתדלות אלא לפי הצורך [חזו"א].
ט. אינו מחליף עצלות בבטחון, והראיה מדברי הנביא בספר מיכה (ג, יב-יג): רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְהֹוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. ופירשו חז"ל בשבת ד' קל"ט שרשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה. ואינו נחשב להם לזכות אלא אדרבה, לכן בגללכם ציון שדה תחרש כי בטחון זה הוא בטחון מסולף, כי הוא בטחון של עצלות [ר"א בן הרמב"ם].
י. משתדל למען צרכיו ההכרחיים ולא למען מותרות שיכול לוותר עליהם, והכל לפי מה שהוא אדם, כפי שכתב המס"י בפי"ג [עיוני הגר"י סרנא על פכ"א]
יא. לצרכי הרוחניות, אדרבה יש להשתדל בכל כחו, ואף בהשתדלויות שסיכוייהן נראות חסרות סיכוי כפי שביאר הח"ח, מובא בספר שירת דוד עמ' קפ"ב וז"ל: "אמנם הענין יבואר בזה דהנה שמעתי מפי מו"ר הגרי"ש כהנמן זצ"ל בשם החפץ חיים בביאור דברי הגמרא בעירובין נ"ה וז"ל: 'אמר רבי אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים (דברים ל', י"ג): לא בשמים היא - שאם בשמים היא, אתה צריך לעלות אחריה'.
ומבואר שאם התורה היתה בשמים היה צריך לעלות אחריה בסולמות. וקשה טובא וכי אפשר בסולמות לעלות ולהגיע השמימה? ומה הסלקא דעתך שאם בשמים צריך לעלות אחריה בסולמות? וביאר החפץ חיים שהחיוב הוא להתחיל לעלות, ואף שיודע שאין בכוחו להגיע, מכל מקום הוא מצידו היה מחויב להתחיל לעלות", עכ"ל. ועיי"ש עוד ראיות יפות ליסוד הזה.
יב. לצורכי חברו, נראה דאינו מחוייב להשתדל יותר ממה שהוא משתדל עבור עצמו [עיונים הנ"ל], ואפשר דלא גרע מכל מצוות חסד שמחוייב להשתדל בכל כחו כדין השתדלות בדברים רוחניים.
יג. לצורכי צבור נראה שיש להשתדל בכל כחו וצ"ע [עיונים הנ"ל].
יד. ימדוד תמיד שיעור השתדלותו כפי מדרגתו במידת הביטחון.