מנהג האבלות בימי ספירת העומר שנפסק להלכה בטור ושולחן ערוך (או"ח סימן תצג), מקורו קדום מאוד, והוזכר כבר בימי הגאונים כמנהג עתיק שכבר נהג בימי התנאים.

בקידושין (דף לז.) נחלקו אמוראי בגמ', בכל מקום שכתוב בתורה "מושבות", האם הכוונה לאחר ירושה וישיבה, כלומר רק בא"י, או בכל מקום שאתם יושבים. ואחד המקומות שנחלקו הוא באיסור חדש דכתיב בפרשתינו פרשת אמור (כ"ג, י"ד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכו' חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" האם נוהג איסורו אף בחו"ל.

בפרשת השבוע (ויקרא כד, י): ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו וגו', והביא רש"י מהתו"כ: "ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחויב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגידף".

הטור בסימן ת"ע כתב שהבכורות מתענים בערב פסח, זכר לנס שניצולו במכת בכורות. והקשו בספר זכרון יהודה ובחת"ס ועוד, שלא מצינו זכר לנס על ידי תענית, אלא רק ע"י משתה ושמחה.

א. ביציאת מצרים מצינו כמה סיבות שבגללם התעשרו בני ישראל: א. ביזת מצרים. ב. ביזת הים. ג. מכת דם. וכמה חידושים התחדשו בבית המדרש על עשירות זו של מכת דם.