Get Adobe Flash player

ושננתם לבניך
יש לימוד חשוב שצריך ללמוד, סיפר לי נכדו של רבי אברהם רייסנר שסבו היה יושב ולומד בביתו סגור בחדרו, היתה לו ספריה גדולה, וכשהיה רבי חיים גריינימן זצ"ל צריך לספר מסויים היה פונה לביתו, וכשבא אליו בפעם הראשונה וראה שסוגר עצמו בחדרו, אמר לו, למה הנך סוגר עצמך, הרי יש כאן ילדים, תפתח את הדלת כדי שיראו הילדים שהאבא לומד, זה חינוך שכשלומדים בבית שיש בו ילדים שילמדו בגלוי, כדי שהילדים יראו איך שהאבא לומד.

בהגדה של פסח אומרים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", ג' האחרונים רשע תם ושאינו יודע לשאול כתובים בפרשת בא בפרשת יציאת מצרים, אבל הראשון החשוב במעלה, הלא הוא בן החכם, אינו כתוב שם, אלא בפרשת ואתחנן, ולמה באמת דחוהו עד לפרשת ואתחנן, אלא שבפרשה שלפני זה כתוב פרשת "שמע ישראל ואהבת את ד' אלוקיך" ואח"כ כתוב על הבן החכם, ובפרשה של ואהבת כתוב ושננתם לבניך ודברת בם, והנה 'ושננתם לבניך' היינו ללמד לבניו ותלמידיו, 'ודברת בם' היינו ללמוד לעצמו, ולכאורה הסדר הוא שקודם לומדים לעצמו ואח"כ מלמדים לתלמידים, וא"כ היה צריך להפוך הסדר, תחילה ודברת בם ואח"כ ושננתם לבניך, והתשובה היא ש"ושננתם לבניך" אין הכוונה דווקא ללמד לבנים, כי זה כבר כתוב במקומות אחרים, אלא הכוונה ושננתם לבניך שהילדים יראו שהאבא לומד, וזהו הכוונה ושננתם לבניך, תלמד לבניך, איך? ע"י "ודברת בם", שיראו איך שאתה לומד, שיראו שאבא תמיד עם ספר ביד, וזה לאו דווקא גמרא או שו"ע, אלא אפילו ספר מוסר, העיקר עם ספר ביד, וכך גם הפירוש ושננתם לבניך איך? ע"י "ובלכתך בדרך" היינו שנכנסים לרכב ולאוטובוס עם ספר ביד, וכן "בשכבך" עם ספר ביד, "ובקומך" עם ספר ביד, והיינו ד"ודברת בם בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך" הוא הסבר איך לעשות ושננתם לבניך. ולפי"ז מיושב למה כתוב שם הבן חכם, כי אם אתה עושה כן תזכה לבן חכם! כאן לומדים איך זוכים לבן חכם, שהילד רואה שהאבא לומד כסדר, ילד אוהב לחקות את אביו, וזה נותן לו חינוך, שרואה שהאבא לומד כסדר, ואף שהוא ילד ואינו יכול ללמוד, מ"מ רואה הוא את האבא תמיד עם גמרא וזה עושה אצלו רושם שזהו עיקר החיים, ורוצה לחקות את אביו. וזהו הרמז למה שלמדנו משולחנו של הצדיק בחינוך הבנים, שילד יראה שהאבא יושב ולומד, וכשיש לו זמן יושב עם גמרא או עם ספר אחר.
להיות שמח בחלקו אך לא להסתפק במועט
בלימוד התורה יש ב' כלים לקלוט תורה הקדושה, מטבע שיש לה שני צדדים, איתא בסנהדרין באו התלמידים לרבי אליעזר הגדול שידוע שאחר המעשה עם תנורו של עכנאי לא היה קשר עמו, ושאלם עכשיו באתם? זה היה לפני פטירתו ואמר שני זרועותי כשני ספרי תורה נגללים, ופירש רש"י כשגוללים ספר תורה אין רואים מה כתוב שם, ורימז להם שהיה לי הרבה תורה ללמדכם וגללתם ולא ראיתם, הרבה תורה למדתי מרבותי ולא חסרתי מדבריהם אלא ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה למדתי מתלמידי ולא חיסרתי מדבריהם אלא כמכחול בשפופרת, והמהרש"א שואל מה הם ב' המשלים האלו, ומבאר שהמשל הראשון שאינו בדרך כבוד אמר על עצמו, אבל על תלמידיו רצה למשול בדרך כבוד. אמנם יש לבאר עוד כי כלב המלקק מן הים הוא צמא ורוצה לבלוע את כל הים, אלא שהבית קיבול שלו הוא קטן ואינו מצליח, ואת זה רמז להם, אני רציתי ללמוד מרבותי הרבה יותר, רק הבית קיבול שלי היה קטן ולא הצלחתי יותר, אבל אתם תלמידי יכולתם לקחת יותר כמו מכחול בשפופרת, שבאמת יכול לקחת את כל השפופרת אלא שמספיק לו קצת, ורמז להם שאתם יכולתם לקחת ממני יותר, אבל היה די לכם בקצת, הסתפקתם במעט.
ויש בזה לימוד בשבילנו, לא להיות מסתפק במועט, הלימוד צריך להיות ב'ברען' ובהתלהבות, מה שיותר בקיאות ומה שיותר עיון. הנפטר הגדול לימד לתלמידיו גם לדעת בקיאות, לדעת ש"ס, וזה בא ע"י התמדה להקדיש הרבה זמן ללימוד התורה, לא לבטל הזמן, לא להיות מסתפק במועט, השאיפות שיהיו גדולות, עוד סדר ועוד סדר עד שידעו ש"ס.
איתא בגמ' על התנא רבי עקיבא שידוע שחמיו הדיר אותם מכל נכסיו ולא היה להם בביתם כי אם קצת תבן לשכב עליו, עד שבא אליהו הנביא כדמות עני ומבקש, יהודים רחמנים בני רחמנים יש לי יולדת ששוכבת על רצפה קרה, אם תוכלו להביא לי קצת תבן, שמח רבי עקיבא ואמר יש אנשים שגם את זה אין להם, והיינו שהיה כל כך שמח והודה לה' על שלנו יש תבן כשלאחרים אף זה אין להם, מיד אמרה לו אשתו זיל קרי בי רב, ולכאורה מה הקשר שרק כשהגיע ענין זה וביקש תבן, שלחה אותו ללמוד תורה, ולמה לא קודם לזה, אלא הפירוש הוא, שכשנישאה לו הוא הרי היה רועה צאן, ולא למד, והיא ראתה עליו שצנוע הוא ושייצא ממנו תנא גדול, אך היא חששה לשולחו ללמוד כי שמא כשיכנס לישיבה שיש שם ת"ח חריפים ובקיאים במלחמתה של תורה, והוא אינו יודע כלום, מה יהיה עמו, הרי יכול להישבר מזה, ואולי עדיף לא ללמוד כלל כדי שלא ישבר, ומשמים שלחו את אליהו הנביא שביקש תבן, ואומר לה ר"ע חזי גברא דאפילו תיבנא לית ליה, ולנו יש כן, ברגע זה הבינה שאפשר לשלחו ללמוד ללא חשש, כי ראתה שהוא שמח בחלקו, שיש לו שמחה שאפילו שאנחנו כל כך עניים, אבל לפחות תבן יש לנו ולאחרים גם זה אין, והוא שמח ומודה ומהלל, והיינו שאינו מסתכל שלאחרים יש דירה ורהיטים, זה לא איכפת לו, אלא הוא שמח מהצד השני, שלו יש תבן ולאחרים גם זה אין, א"כ יכול ללכת ללמוד, ואף שיראה שם שיש אחרים שיודעים הרבה, הוא ילמד פסוק חומש וישמח שיודע פסוק, כי יש אחרים שגם פסוק אחד אינם יודעים, וגם על פסוק אחד ירקוד משמחה, ובפסוק שני כבר לא יוכלו לדבר עמו מרוב שמחה שיודע שני פסוקים, אדם כזה מלא בשמחה לא ישבר, הוא מלא וגדוש בשמחה וזה נותן לו את כל הסיפוק, ואז הבינה שיגיע למה שהגיע.
ומצד אחד אמרנו לא להיות מסתפק במועט כמכחול בשפופרת, שדי לו בקצת, אלא צריך שאיפות גדולות לדעת ש"ס ועוד עוד, אבל עם זה צריך גם להיות שמח בחלקו, שני הדברים יחד, בתחילת הלימוד בבוקר צריך שאיפה של עוד ועוד, אבל בלילה כשהולך לישון צריך להיות בשמחה גדולה, ב"ה זכיתי לעוד דרגה בתורה ועוד דרגה, ושמחה זו תיתן לו כח ללכת עם השאיפה, וכשיש לו שמחה כזו הוא מבין לבד לא להיות מסתפק במועט, וממשיך הלאה. וזה מטבע של ב' צדדים. מצד אחד שמחה ומצד שני לא להיות מסתפק במועט, זה הדרך לכל בן תורה שרוצה לעשות 'שטייגן', ורוצה ללמוד, ורוצה דחיפה להתמדה בלימוד, צריך ב' דברים אלו, שמחה על מה שיש לו, אבל שאיפות להבא, וזה לא סתירה.
שינון וחזרה מתוך אהבת השי"ת
אחד מהדברים הגדולים שהדור הזה אינו מסוגל לזה, הוא חזרה, הגר"ח מבריסק לימד לבניו שצריך לדעת ש"ס, כל גדולי בעלי הבנה היו עם דרך זו, לדעת ש"ס, אבל לא רק ללמוד, אלא לחזור, הגדולים כמו המהרש"ם ועוד, חזרו ד' מאות פעמים וחמש מאות פעמים. בהספדים על ר' יחזקאל אברמסקי כתבו שר' יחזקאל היה מסיח לפני תומו כשבא להיות רב בסלוצק והיו שם הרבה תלמידי חכמים, בעלי תורה ובעלי הלכה, והוא סיפר כמה פעמים שלפני פסח פחד שיש כאן אריות בתורה וצריך לדעת טוב הלכות פסח וחזר מאה פעמים על הלכות פסח שלא יקפחוני בהלכות, וסיים שהם לא ידעו פחות ממנו. והוא הרי היה בעל הבנה, תלמידו של הגר"ח מבריסק, והוא הצליח לחזור מאה פעמים, ואנו כל כך רחוקים, אפילו י' פעמים איננו יכולים, ומה הטעם שאנו אין אנו יכולים? הדבר המפריע הוא כי לחזור זה באמת קשה, קשה עתיקא מחדתא, אבל כתוב בפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך, ושננתם לבניך ודברת בם", שינון הוא מלשון שונים, שיהיו מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו, ואיך מגיעים לזה, ע"י שינון וחזרה, וקצת קשה שהיה צריך לכתוב קודם ודברת בם ואח"כ ושננתם לבניך, כי הרי קודם לומדים ורק אח"כ חוזרים, וא"א לחזור לפני הלימוד, אלא הפירוש הוא שהתורה מדגישה איך מגיעים לידי כח לחזור, ע"י ואהבת את ה' אלוקיך, היינו אהבת ה', כי ישראל וקוב"ה ואורייתא חד הוא, ואהבת השי"ת כוללת את התורה הקדושה, כי האהבה הגדולה להקב"ה היא ע"י לימוד התורה הק', ואת זה אומרת התורה ששינון מגיעים רק ע"י אהבה, כי מלימוד פעם ראשונה אין עדיין ראיה לאהבת ה', כי יש לאדם מידה של סקרנות שרוצה לדעת מה כתוב, ולדעת הידע, אבל זה עדיין לא אהבה, רק לאחר שכבר יודע הסוגיא, ורק כי אוהב את התורה מוכן הוא לחזור עוד ועוד, כמו אדם שאוהב מאכל ואוכלו עוד ועוד, זהו שינון שבא מאהבה, ולכן הסמיכות ל"ואהבת", שכולל גם אהבת התורה, כי שינון הוא כולו אהבה, האהבה מביאה התמדה וחזרה, ואפשר לחזור אפילו עשרים פעמים ואין מתעייפים, ואפילו שקשה עתיקא
מחדתא, אבל על כל זה מכסה אהבה, כי כשאוהב דבר לא קשה לו לחזור עוד ועוד, וככל שהוא חוזר יותר, נהיה יותר אהוב, ואפילו באמצע האוכל רוצה לחזור, כי זה כל כך אהוב עליו, ע"י אהבת התורה באמת אוהבים חזרה, ונהנים מזה אף שכבר יודע כל הענין.
קניני התורה
איתא במדרש שיר השירים ג' משלים על ויכוח בין חכם לטיפש, המשל האחד, יש מקום שצריך לבנות ויש שם הר וצריך לישרו, אומר הטיפש מי יש לו כח לעבודה כזו, והחכם אומר, היום נוריד קצת ועוד יום עוד קצת, עד שבמשך הזמן נגמור העבודה. המשל השני, כיכר בשמי קורה, טיפש מהו אומר, איך אני יגיע לזה, ומוותר ואינו אוכל, חכם מה עושה, לוקח עצים קטנים ומחברם יחד למקל גדול וכך מורידו, ומוסיף הקדמה הרי אחד ודאי העלה זאת, א"כ ודאי שאפשר גם להורידו. המשל השלישי, אדם היתה לו חבית נקובה, ושוכר פועלים למלאותה, אומר הטיפש איני יכול לעבוד בלי תועלת כי הכל יוצא לחוץ, אבל החכם אומר מה איכפת לי, ולא שכר אני נוטל? הרי הוא משלם לי על העבודה.
והנמשל על משל א' לכאורה קשה, וכי טיפשים אינם בונים בתים, וכי אינו מבין שלבנות בית צריך קודם להוריד הר, אלא כוונתו כי ההר עומד כאן מששת ימי בראשית וא"א לשנותו, וכן אני נבראתי בלי כשרונות וא"א לשנות, כך בראני הקב"ה, ולכן אני פטור מללמוד. אומר החכם, הוא גם לא היה בעל כשרון, הוא היה פיקח, אבל לא בעל כשרון יש הרבה פקחים שאינם בעלי כשרונות, והוא אומר, התורה הרי דורשת עמל ויגיעה, וא"כ להיפך בעל כשרון אין לו דרגה זו של יגיעה כי תופס הכל מהר, ומי שאין לו כשרונות הוא יגע, וזהו רצון הקב"ה ליגע ולעמול.
הנמשל על המשל השני הוא, שהטיפש אומר שא"א להורידו, והחכם ממציא המצאה ועושה מקל ומוריד, יושבים שני לומדי תורה ולומדים, ומגיעים לתוס' קשה שמביא גמרא בזבחים, ומתאמצים ושוב מביא תוס' גמרא מנזיר, ושוב מתקשים, אזי הטיפש אומר שאי"צ ללמוד כל זה, ומוותר על התוס', אבל החכם פותח את הגמרא בזבחים ונזיר ויגע שם, ומגיע לביאור הנכון ע"י עמל ויגיעה ומצליח.
הנמשל על המשל השלישי הוא, כי הנה לכאורה הטיפש צודק, איזה טעם יש לעבודה שהולכת לאיבוד, לאדם יש רגש ואינו יכול לעבוד בחינם, אבל תמוה הוא בעל הבית שמוכן לשלם כסף לפועלים על לא דבר, מה כוונת הבעה"ב, אלא שהביאור הוא פשוט ואת זה הבין החכם, שהגמ' אומרת שחבית נקובה שרוצים לסתום אך יש שם לכלוך אזי שופכים שם מים כדי לנקותו ואז יוכלו לסותמו, וזהו כוונת החכם מזה שאם בעה"ב מוכן לשלם, סימן הוא שיש לו בזה תועלת, וצריך רק להבין מהו התועלת שכוונתו לניקוי הנקב, והנמשל הוא שהטיפש אומר הראש שלי הוא חבית נקובה, איני מבין ואיני זוכר כלום מהלימוד, וממילא איני רוצה ללמוד, ואף שיש שכר מ"מ אין לי סיפוק כי אני מאבד הכל, אומר לו החכם אם בעה"ב משלם זה סימן שיש לו חשבון, תחשוב מהו החשבון, גם הקב"ה יש לו חשבון שנותן שכר, כי הקב"ה רוצה שהתורה תנקה, וכמו שאמרו חז"ל למה נמשלה התורה לנחלים, מה נחלים מעלים מטומאה לטהרה, כך גם התורה מטהרת ומנקה, אפילו שאתה שוכח אבל תהיה טהור ונקי, ועי"ז תוכל ללמוד ולא לשכוח, כמו בחבית שאחר שמנקים אותה אפשר לסתום, כן גם כאן, ע"י הנקיון והטהרה תוכל לזכור, אף ששוכחים המשא ומתן בתורה, אבל הטהרה שמקבלים מהתורה נשאר לעולמים.
יעזור השי"ת שנוכל ללמוד משני הקרבנות הגדולים שהקרבנו, ושלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו, ונוכל לשאוב וללמוד מהם, הם השאירו לנו ירושה גדולה של צדקות וגדלות, ונזכה לביאת המשיח במהרה בימינו אמן.

נערך מתוך שיחת המרא דאתרא מורנו הגאון רבי דוד צבי אורדנטליך שליט"א
בעצרת התעוררות שנערכה בבית הכנסת "פרושים" בגבעה ב',
על סילוקם של שרי התורה מרנן בעל שבט הלוי זצוק"ל ובעל חידושים וביאורים זצוק"ל
(נכתב ע"י אחד השומעים)