Get Adobe Flash player

פעמיים ביום– בקריאת שמע - אנחנו קוראים פרשת ציצית, פרשה אחרונה של פרשת שלח. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק א הלכה ב' וג') כותב שיש שתי סיבות שפרשה זו נכללת בקריאת שמע: שיש בה זכירת כל המצוות, ויש בה זכירת יציאת מצרים.

לפי הרמב"ם, זכירת המצוות שבפרשת ציצית היתה סיבה מספקת כדי לקבוע פרשה זו בקריאת שמע ביום – אבל לא בלילה. שהרי ענין זכירת המצוות שבפרשה ציצית קשורה למצות ציצית שאינה נוהגת בלילה (עיין כסף משנה). אבל יש בפרשה גם זכרון יציאת מצרים - "ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", (דברים טז, ג).
הרמב"ם סובר שיש מצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. ותמהו עליו, א"כ למה לא מנה הרמב"ם מצוה זו בספר המצוות במנין תרי"ג המצוות?
הצל"ח (ברכות יב:) דייק שמצות זכירת יצ"מ אינה כתובה בתורה בלשון ציווי, אלא בלשון נתינת טעם – "למען תזכור". זכירת יצ"מ היא הטעם של המצוות של פסח ומצה (וכן משמע ברש"י על הפסוק, ע"ש). והרמב"ם מסביר בספר המצוות בשורש חמישי, שכאשר התורה נותנת טעם למצוה, אין למנות את הטעם כמצוה בפני עצמה, אפילו אם יש בה לשון של מצוה. והרי התורה הביאה את מצות יציאת מצרים כטעם למצוות פסח ומצה, ולכן, אומר הצל"ח, הרמב"ם לא מנה אותה כמצוה בפני עצמה.
(לפי הצל"ח יש ציווי מן התורה לזכור יציאת מצרים כל יום ולילה. רק שאין למנות אותה במנין המצוות, כיון שהתורה כתבה אותה כטעם למצוה אחרת – זה תנאי במנין תרי"ג. ועיין באור שמח שהבין שזכירת יצ"מ היא רק טעם למצוה ואין בה ציווי כלל מן התורה. חז"ל ראו שזה רצון הבורא שנזכור יציאת מצרים ולכן תיקנו שנזכיר יצ"מ בפה מלא בכל יום ובכל לילה. אומר האו"ש שתקנת חז"ל כזו, שבאה להשלמת רצון ה' שמפורש בתורה, נקראת ע"י חז"ל "מצוה דאורייתא", אבל מפשטות לשון הרמב"ם שכתב "ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה וכו'" משמע שזכירת יצ"מ היא מצוה מדאורייתא ממש).
בנוסף למצות זכירת יצ"מ, אומר הרמב"ם שיש בקריאת פרשת ציצית מצוה אחרת שהיא ודאי מדאורייתא, והיא מצות קריאת שמע.
הרמב"ם בספר המצוות (עשה י') וכן בהתחלת הלכות קריאת שמע אומר, שמצות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע ביום ובלילה. ושם בפרק א' (הלכה ב') כותב "ומה הוא קורא? שלושה פרשיות אלו הן: 'שמע', 'והיה אם שמוע', 'ויאמר'".
משמע מהרמב"ם שקריאת פרשת ציצית היא חלק ממצות עשה מדאורייתא של קריאת שמע. (וכן מוכח שם בסוף הלכה ג'.) באבי עזרי מסביר שפסוק הראשון – "שמע ישראל" – שהוא קבלת עול מלכות שמים, זה העיקר – אבל מה התוכן של הקבלה, מהו העול הזה שאנחנו מקבלים? שאר הפסוקים מפרטים הקבלה – אהבת ה', לימוד תורתו, שמירת וזכירת מצוותיו, וזכירת יציאת מצרים. "שמע ישראל" הוא העיקר, הקבלה – אבל זה צריך לחול על משהו. הקבלה חלה על שאר הג' פרשיות.
ולכאורה, צריך עיון למה זכירת יציאת מצרים נחשבת כחלק בלתי נפרד של קבלת עול מלכות שמים וקריאת שמע. הקשר של שאר העניינים הרבה יותר חזק וברור.
ואפשר לומר שיציאת מצרים היא המחייבת את שמירת המצוות. "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם." (ויקרא כה, נה), ע"י יציאת מצרים נהיינו עבדים להקב"ה ולכן אנחנו חייבים להזכיר יצ"מ כחלק מקבלת עול מלכות שמים.
הגאון המלבי"ם כותב שכפל המילים "אני ה' אלקיכם" בפסוק של זכירת יצ"מ מלמד שה' נאמן לתת שכר לשומרי מצוותיו, וגם לענוש את אלו שעוברים על רצונו. וגם זה מתאים לקבלת עול מלכות שמים.
ולפענ"ד יש להוסיף טעם נוסף מדברי הנצי"ב בסוף פרשת שלח. לפני יציאת מצרים, כלל ישראל לא הכירו את המצוות, מי שרצה לעבוד את ה' היה עושה כל מה שישר בעיניו כדי להתקרב אליו יתברך, אבל משעת יצ"מ ה' התחיל לתת לנו מצוות, ומאז התחדש הרעיון שעבודת ה' וקירבה אליו עושים דווקא על ידי תורה ומצוות. ודאי אין להשתדל ח"ו בדברים האסורים אף אם לפעמים נראה שככה אפשר באמת להתקרב אליו (וזה היה שורש החטא של המקושש וגם של הר"נ איש שהיו עם קורח), ואפילו בדברים חיצוניים של רשות אין כדאי להרבות כדי לעבוד את ה'. (הנצי"ב הרחיב בענין זה בפירושו על שה"ש, עיין דבריו על הפסוק "טובים דודיך מיין"). וזה כוונת הפסוק "לא תתורו אחרי לבבכם" – אל תחפשו דרכים חדשים ו'פטנטים' – אפשר לעבוד את הבורא במקוריות וביטוי עצמי על ידי לימוד תורה וקיום המצוות. ולכן זכירת יציאת מצרים היא חלק מאד חשוב של קריאת שמע. ביצ"מ קיבלנו את היסוד שלא מספיק לעבוד את ה' – צריכים לעבדו דווקא כפי רצונו – ע"י תורה ומצוות.