Get Adobe Flash player

'ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו' (שמות כב, ל). פירש"י 'למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו'.
צ"ב למה כתוב דווקא כאן השכר של נתינת הטריפה לכלב, הרי עיקר קרא זה הוא ללמד איך להיות אנשי קודש, ואמנם זה הוי ע"י מניעת אכילת בשר טריפה, אבל עיקר איסור אכילת טריפה כתוב להלן בפרשת אמור (ויקרא כב, ח) 'נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה', ולכאורה יותר מתאים לכתוב מה עושים עם הטריפה אצל עיקר הציווי.
[עי' בספר ויבינו במקרא (להגרמ"מ קארפ שליט"א) עה"פ לא יחרץ כלב לשונו, שמפרש שמה שהכלבים לא נבחו היה מחמת הקדושה של כלל ישראל עיי"ש].
א] ונל"פ בעזה"י בהקדם דברי הרמב"ן כאן שכותב 'ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי, לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים'. היוצא מדבריו הוא, שרצון הקב"ה בזהירות באכילה הוא כדי שנהיה ראויים לדבוק בהשי"ת, ובלי שנהיו קדושים אנחנו לא כלי קיבול להתדבק בו יתברך.
וכיסוד זה כותב גם בספר משנת רבי אהרן (ח"א קדושים תהיו - להתענג על ה' אות ה' ו') 'דזוהי בעצם מצוה דקדושים תהיו, דאם האדם נמשך אחר החומר הנאות הגוף או הנאת הכבוד אף כי הכל הוא בהיתר שהוא נזהר מכל איסורי מאכלות ושאר איסורים, אך נמשך אחר החומריות המותרת הרי הוא חומרי בעצמותו, ואף שיש בו יראה מהשי"ת ומחמתה אינו עובר על איסורים וכן רוצה הוא בשכר המצוות ולכן הוא מקיים מצוות ואינו מבטלן, אך מ"מ העיקר אצלו הם הענינים המורגשים בחוש והרי הוא חומרי לגמרי וכמו שקראו הרמב"ן נבל ברשות התורה והנה בעצם מגיע לו שכר עבור כל המצוות שקיים וכן עבור זהירותו מלעבור על איסורים אך הרי א"א לתת לו השכר המגיע לו דאחר שרצונו ותשוקתו הוא של עוה"ז בהנאות העולם ובקניניו המדומים הרי מציאות נפשו היא אחרת לגמרי ואין לה כל שייכות לאורות העליונים ולמראות אלקים ולהשגת פנימיות התורה והאפשרות לראות כבוד ה' היא רק אם עיקר מציאותו ותשוקתו היא רוחנית ואינו רודף אחר הנאות ההבל כמצות קדושים תהיו פרושים תהיו שבזה מתרומם האדם והוא מוכשר לקבל ההכרות וההשגות. והנמשך אחר החומר אף בהיתר, גם נפשו נעשית חומרית והסתגלותה להשגות העליונות מתמעטת והולכת, וכתב בחוה"ל כשם שא"א לאש ומים ביחד, כן א"א שיהיו בלב אהבת הקב"ה ואהבת העולם ביחד' עכ"ל.
וזה נמי הענין של חיבוט הקבר 'שבאים לזכך את הנפש משייכותה אל העולם הזה' (מכתב מאליהו ח"ג עמוד כט). ולהנ"ל י"ל שאינו בתורת עונש, אלא הוא להכשיר הנפש לידבק ברוחניות. וראיה לזה ממש"כ בשו"ת הרדב"ז (אלף קעט) 'ודין חיבוט הקבר אפילו צדיקים גמורים דנין בה ואפילו גמולי חלב ויונקי שדים ואפילו נפלים נידונין בה' (ספר חינוך ישראל ח"א עמוד שכ"ב בהערה).

ועפי"ז א"ש כמין חומר מה שהתורה מביאה כאן דייקא את נתינת השכר להכלב, והיינו להדגיש שלכלב כשבאים להביא לו שכרו, כל מה שהוא מסוגל לקבל הוא חתיכת בשר, וכלשון הילקוט (ישעי' רמז תפה) 'מה טיבו של כלב זה אדם משליך לו פרוסה וסוכר את פיו'. אבל אתם עם קדוש, שכרכם הוא לידבק בי, ולכן תשמור על קדושתכם וכנ"ל.
ב] ובזה יובן דברי המדרש (רבה טו, יד) שמביא השקלא וטריא בין נבוכדנצר לבין חנניה מישאל ועזריה, כשבא להשפיע עליהם לעבוד ע"ז, אמר להם נבוכדנצר 'לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא שתשמעו למלכות כל מה שהיא אומרת לכם וכו' אמרו לו מלך אתה עלינו למסים ולארנונית, אבל לעבוד עבודת כוכבים נבוכדנצר את וכלב שוים'. ויש לבאר למה השווה אותו דווקא לכלב. וראיתי בזה מהגאון רבי נתן ואכטפויגעל (הגדש"פ סלוצק-קלעצק-לייקוד עמ' נ"ב) וז"ל: הביאור בזה הוא שלא רצו להמרות פי נבוכדנצר ולעורר חרון אפו, ועל כן אמרו לפניו שמה שהם תחת שעבודו הוא רק לענין גשמיות, אבל לענין רוחניות אינם תחת שלטונו והוא וכלב שוים בעיניהם והוא משום שהבדילו את עצמם מדרכי הגוים ולכן לא היתה לו שליטה עליהם'. ולפי"ז א"ש שנקטו דווקא כלב, שכאשר באים להדגיש ההבדל הרוחני שיש בין כלל ישראל לגוים, אומרים להם שכלפינו שאנחנו עם קדוש הוי הגויים כמו כלב שאין להם שייכות עם קדושה של דביקות בהקב"ה וכנ"ל.
ג] וע"ד הדרוש יש להעמיס זה במה שרש"י כותב אצלינו 'לכלב תשליכון אותו - אף הגוי ככלב', שהגם שפשטות דבריו באים להתיר לתת טריפה גם לגוי, אבל להנ"ל י"ל שמונח בזה שלענין השייכות שלהם לרוחניות הרי הגוי והכלב שוים.