Get Adobe Flash player

בעשרת הדברות בפרשת יתרו נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובפרשת דברים נאמר "שמור את יום השבת לקדשו". בגמרא ברכות דף כ: דרשינן מהכא בהיקש, שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, "והני נשי כיון דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה", ומשום הכי חייבות מדאורייתא בקידוש.
ובהמשך הסוגיא הגמרא דנה האם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או לא, ונ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן, אי אמרת חייבות מדאורייתא מוציאות הרבים, ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר, וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ומנסה הגמרא להוכיח מהמימרא של "באמת אמרו אשה מברכת לבעלה אבל תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו", שמדאורייתא אשה חייבת בברכת המזון, ודוחה הגמרא: "הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן".
ושואל הרא"ש בברכות (סימן יג) מאי שנא מהא דאמרינן בפרק שלושה שאכלו שאיש שאכל כזית יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, אפילו שהוא חייב מדרבנן והם מדאורייתא, ומיישב הרא"ש שאיש יכול להוציא אחרים ידי חובתן אפילו בלא אכל כלל מדין ערבות, אלא מדרבנן בברכת הנהנין לא יברך מי שלא נהנה, אבל בשאר מצוות אפילו בלא חייב כלל מוציא אחרים, כיון "שערב הוא בעבורם ועליו להצילם מעוון", ואילו אשה אינה בכלל ערבות, ולכן אינם מוציאות אלא מי שחייב כמותן.
בשו"ע פוסק שנשים חייבות בקידוש מדאורייתא, ומשום הכי מוציאות את האנשים ידי חובתן, וברמב"ם (בפרק כט מהלכות שבת) פוסק שמדאורייתא סגי לקדש את היום בדברים, ולכן אומר המ"א שמדאורייתא סגי במה שמזכיר בתפילה, דקרא כתיב "זכור את יום השבת", והרי זכרו בתפילה, ומדרבנן בעינן קידוש במקום סעודה.
לפי"ז אומר הדגול מרבבה שאדם שהתפלל ערבית אינו יכול להוציא את אשתו בקידוש, כיון שהוא יצא את הדאורייתא בתפילה, ואשתו שלא התפללה חייבת עדיין מדאורייתא בקידוש, ובאשה אין דין של יצא מוציא, כי אין בה דין ערבות כמ"ש הרא"ש הנ"ל, אבל הוא אומר שאולי מש"כ הרא"ש זה רק כלפי שאין האשה מוציאה את האיש, אבל להיפך יש דין ערבות, והגרעק"א חולק עליו שודאי שגם בנשים יש דין ערבות, כמו שמצינו גבי ינאי המלך שרבי שמעון בן שטח הוציא אותו ואת אשתו בברכת המזון, אפילו שהיה חייב רק מדרבנן אם היה אוכל רק כזית והם אכלו כדי שביעה, מוכח שיש דין ערבות בנשים, ומש"כ הרא"ש זה דין לא רק בנשים אלא כל מי שאינו שייך באותו מצוה אינו יכול להוציא אחרים, ולכן אשה שאינה חייבת בברכת המזון אינה שייכת במצוה כלפי האיש ומש"ה אינה יכולה להוציאו, וראיה לזה מתקיעת שופר שחרש אינו יכול להוציא אחרים, ואם יש דין של יצא מוציא אז מה איכפת לי שהוא עצמו לא יוצא, עכ"פ יוציא אחרים מדין ערבות, אלא מוכח שכל שאינו שייך בדבר אינו יכול להוציא אחרים, ולכן כותב הרא"ש שאשה אינה יכולה להוציא את האיש בברכהמ"ז, כי כלל לא שייכת בדאורייתא של האיש, וא"כ בקידוש שאשה חייבת מדאורייתא, יש לה דין ערבות, ואיש יכול להוציאה גם אם יצא את הדאורייתא בתפילה.
מהמ"ב (סימן רע"א ס"ק ב) משמע שכלל אין יוצאים בתפילה ידי קידוש, כי כיון שנפסק שמצוות צריכות כוונה בעשייתן, "ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המצות עשה דזכור בתפילה", וא"כ לכאורה גם לפי הדגול מרבבה יכול להוציא האיש את האשה אפילו שלא התפללה, ולכאורה פה גם לפי החיי אדם שלומד שעכ"פ בדיעבד יוצאים ידי חובת המצוה גם אם לא כיון בעשייתה, פה לא יוצאים ידי חובת קידוש, כי פה אין הוכחה מצורת המצוה שעושה קידוש בדברים, כי מה שמזכיר השבת זה מצורת התפילה, ולכאורה להלכה יצא שלכו"ע יהיה אפשר להוציא אשה בקידוש, גם אם האיש התפלל והאשה לא, אלא א"כ כיון האיש בתפילה להדיא לשם קידוש.