Get Adobe Flash player

חז"ל קבעו את ימי הפורים לימי משתה ושמחה, ומלבד השמחה שנתקנה בימי הפורים הרחיבו את דין השמחה לכל החודש, ז"ל הגמ' [תענית כט.] 'אמר ר"י בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה'.
ויש לתת את הדעת היאך מקיימים דין זה למעשה, מהי הדרך להרבות בשמחה בחודש זה. ועל מנת להבין ולקיים דברי חכמים, עלינו להתבונן במהותה של מידת שמחה ובדרכי קנייתה.
השמחה משפיעה על גוף האדם
'לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם' [משלי פי"ז פכ"ב], שני מהלכים נאמרו במפרשים בביאור פסוק זה, מהו 'יֵיטִב גֵּהָה': א. רש"י פי' 'גהה' מלשון אור נוגה, ז"ל 'לב שמח ייטיב גהה - כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין'. ב. האבן עזרא וכן המצודת דוד פי' 'גהה' מלשון רפואה, וז"ל 'ייטיב גהה - השמחה תיטיב לגוף כדבר רפואה.
לשני המהלכים הרי יש כאן עיקר ויסוד בכח השפעתה של השמחה, והוא שע"י 'לב שמח' דהיינו הרגשה פנימית בלבו של האדם - 'יֵיטִב גֵּהָה' – מאירין פניו ומבריא גופו.
דהיינו ישנה השפעה ישירה מהשמחה הפנימית על מראהו ותפקודו הבריאותי של האדם, השמחה היא אמנם הכרה פנימית והרגשה בלב אך היא משפיעה פיזית על גוף האדם, היא נחשבת כרפואה כשם שתרופה מיטיבה לאדם, ובאה לידי ביטוי במראהו של האדם ובמצבו הגופני.
הדרך לשמחה ע"י פעולות חיצוניות
מאידך הגאון רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל כותב [הובא בלקט רשימות] שהדרך לשמחה היא עפ"י דברי הרמח"ל 'כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית'.
בספר החינוך הרחיב וביאר יסוד זה, ז"ל 'דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע וכו' ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו'.
החינוך מלמדנו יסוד גדול בנפש האדם, באופן שטחי נדמה שהאדם חפץ וחושק בלב ועפ"י הלב הגוף פועל ועושה, אך האמת היא שההיפך הוא הנכון 'לבו וכל מחשבותיו' דהיינו החלק הפנימי של האדם הלב והמחשבות – 'תמיד אחר מעשיו', הלב באופן תמידי נמשך אחר המעשים והפעולות החיצוניות של האדם, והם הקובעים מה ירגיש האדם בלבו ומה יחשוב, 'כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' – הלבבות דהיינו הפנימיות של האדם נמשכת אחר הפעולה החיצונית, ופעולה זו משפיעה באופן ישיר על ההכרה הפנימית.
ז"א הדרך לקניית השמחה פועלת בצורה הפוכה, מהפעולה החיצונית הפיזית מגיע האדם להכרה ולתחושה הפנימית של שמחה, ויש לציין שהפעולה החיצונית מסורה בידו של האדם יותר מהפנימית, והדרך היא דווקא באופן שישתמש ממה שבידו [התנועה החיצונית], וע"י כך בהמשך יקנה גם מה שאינו בידו [ההרגשה הפנימית].
נמצינו למדים, בדרך קנין השמחה ג' חלקים; א. פעולות חיצוניות המביאות לידי שמחה. ב. תחושה והכרה פנימית של שמחה. ג. תוצאות השמחה- השפעה באופן פיזי על מראה האדם ומצבו הבריאותי.
'התנועה החיצונה'
עתה יש לחקור מה הם הפעולות החיצוניות שעל האדם לעשות, ובפרט בחודש אדר. האדמו"ר ממונקאטש בביאור דין 'מרבין בשמחה' כתב בספר 'נמוקי או"ח' בזה"ל 'באיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה מצוה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובעניניו בשמחה של מצוה ולקיים דברי חכמים', דהיינו לדבריו קיום דין מרבין בשמחה נתון לכל אחד כפי טבעו והרגשותיו, בכל דבר שיש בו ריבוי שמחה אצלו בכל צורה שהיא מקיים בזה דברי חכמים 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', נמצא לפי"ז שאדם יכול לנקוט בכל פעולה חיצונית שיש בה שמחה בשבילו, ובזה יבוא לידי שמחה של מצוה.
אמנם ראיתי שמביאים בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאמר על מנת להגיע לשמחה לא צריך לעשות פעולות של שמחה דווקא, אלא עיקר הכוונה להסיר מלבו בימים אלו כל דאגה ועצב.
דא עקא, הרי להסיר דאגה ועצב מלבו זו עבודה פנימית, ואין היא מסורה ביד כל אדם, ואדרבה על מנת להסיר מלבו את הדאגות והעצב זקוק האדם לאמצעים חיצוניים.
ובספר 'לעבדך באמת' הביאו משמו של המשגיח הגה"צ רבי דב יפה שליט"א שהצורך להרבות בשמחה מחייב להרבות באמצעים המביאים לשמחה, וע"כ צריך האדם לתת דעתו באלו אמצעים יוכל לבוא לידי שמחה, וע"ז כתב בספר 'נימוקי או"ח' הנ"ל שכ"א ישער בלבבו ונפשו איזה דבר יוכל להרבות שמחה אצלו.
בשם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א מובא אופן נוסף לקיום דין 'מרבין בשמחה' והוא שאם יש לו סיום או שמחה יראה לעשותה בחודש אדר [חנוכת הבית, קידוש, קניית דבר משמח וכדו'].
עוד מובא בשם הגר"ח שהעיד על אביו הסטייפלר זצ"ל שכל ר"ח היה שותה קצת יין ובר"ח אדר שתה קצת יותר מהרגלו, והרגוצ'ובר בצפנת פענח כותב על דין 'מרבין בשמחה' שאין שמחה בלא אכילה ושתיה.
ועי' מאירי בתענית שכתב 'משנכנס אדר מרבין בשמחה הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה'.
ריבוי השמחה בהדרגה
ויש בנותן טעם להביא כאן רעיון נפלא ששמעתי מהמשגיח הגר"ח וואלקין שליט"א: ידועה קושיית העולם על לשון הגמ' בתענית 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה' - מהו ה'כשם', איזו הקבלה בין 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' ל'משנכנס אדר מרבין בשמחה'.
וביאר המשגיח שליט"א - בחודש אב מיעוט השמחה נעשה בהדרגה, ימי בין המיצרים, אסורים בתספורת, בשמיעת כלי זמר, לאחר מכן בתשעת הימים מוסיפים במנהגי האבילות, אסורים באכילת בשר ושתיית יין, ואח"כ שבוע שחל בו [תלוי בין בני אשכנז לבני ספרד] וכו', הכל נעשה בהדרגה על מנת להגיע לתשעה באב עצמו ולחוש בו את האבילות על חורבן ביהמ"ק.
ועל אותה הדרך מלמדים חז"ל שההכנה לשמחה של פורים צריכה להיות בהדרגה, א"א ליפול לפורים ולהתחיל לשמוח, ולכן מרבים בשמחה לאט לאט מתחילת החודש על מנת להגיע לפורים ולהרגיש את השמחה באמת.
נמצא שהפעולות הנ"ל הרי הם הכנה לשמחת הפורים, ועליהם להביא את האדם לחוש הרגשה אמיתית של שמחה בהגיע חג הפורים.
שמחת חודש אדר
עד כאן דברנו מענין הפעולות החיצוניות בשמחת חודש אדר, אך פעולות אלו תכליתם להביא את האדם להכרה פנימית של שמחה וחדווה ביום הפורים.
ונבאר ענינה של הכרה זו. כתבו בספרים בשם האריז"ל שי"ב חודשי השנה הם כנגד י"ב שבטים, ולפי החשבון חודש אדר יוצא כנגד נפתלי.
המידה של נפתלי היא 'נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'. וכתב שם האלשיך 'הנה אחד ממדות הטובות היא היות האדם שמח בחלקו, ומי שיש לו מדה זו שרצונו טוב במעט אשר לו, יזכה שגם ה' ייטיב לו, וזהו אומרו נפתלי הוא שבע מרצון שמח בחלקו, על כן יבורך שיהיה מלא ברכת ה', בזכות שהוא שבע רצון'. ועי' פנים יפות שם שכתב וז"ל 'ענינו כי כמו שיש שביעה במאכל ובמשתה, כמו כן יש שביעה ברצון'.
עפי"ז אפשר אולי להעמיד את עבודת השמחה בחודש אדר וביום הפורים בנקודה זו של 'השמח בחלקו', דהיינו לתת את הדעת על החסדים המקיפים את האדם בכל רגע, להעריך נכונה כל חסד ולהתבונן בו, ומתוך כך לשמוח בחלקו אשר ניתן לו.
הרמ"א מסיים את הלכות פורים בפסוק 'וטוב לב משתה תמיד', והנה הגר"א מפרש שם בזה"ל 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד' - 'העני הוא מי שנפשו רחבה שאינו מסתפק בכל אשר לו וכל חללי עלמא לא יספיקנו בדעתו ולכן כל ימיו רעים כי אינו באפשרי שישיג חפצו וימלא דעתו וכמ"ש אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
וטוב לב אבל מי שמספיק במה שיש לו לבו שמח תמיד, כמו האיש אשר משתה בביתו שלבו שמח בעת שהוא שתוי יין עד שאז אפי' המלך אינו שווה לו אך לאחר הפיגו יינו אינו בשמחתו שהיה תחילה משא"כ הטוב לב הוא תמיד שמח כעת שמחת השתוי בעת המשתה' עכ"ל.
דהיינו השתוי שמחתו נובעת מהעובדה שמרגיש שלא חסר לו כלום 'אפי' המלך אינו שווה לו', אמנם כשיתפכח מיינו יחזור אליו הצער על חסרונו, לעומתו 'טוב לב' תמיד שמח בחלקו, ותמיד מרגיש שמחה שלא חסר לו כלום, וזהו שאמר הפסוק 'טוב לב - משתה תמיד' ה'טוב לב' נמצא כביכול תמיד במשתה.
ואולי זה גופא נרמז בדברי הרמ"א בסיום הל' פורים, שעבודת השמחה בחג הפורים היא ההרגשה של 'שבע רצון', התחושה האמיתית של 'שמח בחלקו'.