Get Adobe Flash player

א. ביציאת מצרים מצינו כמה סיבות שבגללם התעשרו בני ישראל: א. ביזת מצרים. ב. ביזת הים. ג. מכת דם. וכמה חידושים התחדשו בבית המדרש על עשירות זו של מכת דם.
מובא באור החיים הק' (שמות ז, כב) בשם המדרש רבה (שמו"ר ט, י), שממכת דם העשירו ישראל, שהיה הגוי ממלא כוס מים, ונהפך לדם, ואם שילם ליהודי על המים, נהפך הדם למים, ומזה התעשרו בני ישראל.
בספר פרדס יוסף הקשה, שהמדרש מביא ענין זה על הכתוב, והדגה אשר ביאור מתה, ומה הקשר דווקא לפסוק זה.
עוד קשה, הלא דין הוא שאסור ליהנות ממעשה ניסים, וכן מובא במסכת תענית (כד:) שהביאו מלאכים קמח, ואמר להם רב מרי שלא יקחו מהם, כי עדיף שלא ליהנות ממעשה ניסים, ואם כן איך נהנו בני ישראל מדמים אלו שמקורם במעשה נס.
אמנם, יש לדון, מה היה הנס במכת דם, האם היה הנס שכשרצה המצרי לשתות, הפכו המים לדם, וביאור עצמו היה מים ולא דם, או שכשרצה הישראל לשתות, הפך הדם להיות מים.
והנה, בפסוקים מבואר, שחוץ ממה שהפכו מי היאור לדם, גם הדגה ביאור מתה, ולכאורה יש לעיין, מפני מה יש צורך לציין זאת, הלא ודאי הוא, שאם הפכו המים לדם, הדגה תמות ותבאש היאור.
ומזה דייק הפרדס יוסף, שאכן המים ביאור עצמו נשארו מים, ואם ישראל רצה לשתות, היה דולה כהרגלו מים מן היאור, ורק כשבא המצרי לשתות, הפכו המים שבידו לדם. ומלבד זאת עשה השי"ת נס נוסף, שגם הדגה ביאור מתה, אף שנשארו ביאור מים ולא דם, והיאור הבאיש מריח הדגים שמתו.
ויש לדון, מה הסיבה שהרבו בניסים, הלא אם היה רק נס אחד שהיו הופכים המים לדם, היה מספיק, ומדוע להרבות ניסים: א. שיש יותר מצרים מיהודים, ולהפוך דם למים היה נצרך פחות מלהפוך מים לדם. ב. שאם היה היאור נהפך לדם הרי שהדגה ממילא היתה מתה ולא על ידי נס.
ומזה הוכיח המדרש, שהסיבה שהדבר נעשה כך, הוא כדי שיוכלו בני ישראל למכור את אותם המים לגוי, ואין אלו מים ממעשה ניסים, כי המים שביד היהודי, מים טבעיים המה.
ולפי זה מבואר, שממה שנאמר בפסוק "והדגה אשר ביאור מתה", והדגישה התורה את מעשה הנס שמתו הדגים אף שהיאור נשאר למים, מזה מוכח שממכת דם העשירו בני ישראל, כיון שהיה להם מים למכור למצריים.
ובביאור סיבת הדבר, שנעשו שני ניסים במכת דם, יבואר בקצרה, דהנה מכות מצרים מחולקות היו לג' חלקים, וכדמצינו בהגדה 'דצ"ך עד"ש באח"ב', במכות הראשונות לימד הקב"ה לפרעה, כי הוא האלוקים, במכות השניות לימד על ההשגחה הפרטית על עם ישראל, ובמכות האחרונות לימד על שכוחו וגבורתו מלא עולם, ואין כמוהו בכל הארץ, ואכמ"ל.
ואכן, בכל סדרה מהמכות, בב' הראשונות היתה התראה ממשה, והמכה עצמה גרמה גם מיתה, ואילו בשלישית [כינים, שחין, וחושך] לא היתה התראה, וגם היה רק עונש בגוף ללא מיתה, כי זה היה עונש על שלא למדו מצרים ופרעה, את אותו הלימוד של סדרת מכות זו.
ובסדרת המכות הראשונה, במכת דם, ניזוק היאור שהיה האלהות של מצרים, ובמכת צפרדע, עשה היאור מה שה' ציוהו ['ושרץ היאור'].
ענין המיתה במכת דם היה על ידי כך ש'ולא היה מים לשתות', אך אם היאור רק היה הופך לדם בדרך ניסית, היה נראה כאילו הוא רק לצורך הדם, ולכן, בנס נפרד, באש היאור, ומתו הדגים אשר בו, וכך כביכול נתבזה האלהות של פרעה ומצרים.
ולכן, בדווקא נעשו ב' הניסים, ולכן יכולים היו בני ישראל להתעשר מזה, וכמבואר.
ב. העשירות השניה של בני ישראל מצינו בביזת מצרים, ובזה נתחדש 'ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה', ויש להבין מדוע דווקא כל אחד לקח משכינו הקרוב אליו.
ובכלל, צריך ביאור כל הנבואה וההבטחה של 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', ומדוע נצרך השי"ת להבטיח זאת לאברהם אבינו, וכמו שמצינו שאמרו ישראל, די לנו שאנו יוצאים, ומה היה כ"כ חשוב להוציאם כעשירים.
כעין זה, מוצאים אנו בשחרור עבד עברי, שציוותה תורה 'הענק תעניק לו', וכוונת הענין, שכשמשתחרר העבד, עדיין מצבו קשה מאד, אחר שהתרגל שיש מי שמפרנסו, והוא תלוי בו, אף שהוא אדונו [ויתכן שאף נשתעבד בו], אפילו הכי בצאתו לחופשי יקשה לו מאוד להסתדר בחוץ, ולכן נצטווינו להעניק לו כסף ומתנות, כדי שיוכל 'להתחיל מחדש' ולהצליח בדרכו החדשה.
הבשורה בלשחרר את עם ישראל משעבוד מצרים, אחר שהתרגלו יותר ממאתיים שנה להיות תחתם, היא אליה וקוץ בה. כי יתכן שלא יהיו מסוגלים 'להתמודד' עם השחרור.
לכן הבטיח להם ה' שכשישתחררו, יהיו עשירים גדולים, ולא יקשה בעיניהם להתרגל לחופש. ומעלה גדולה נוספת היא, כמו בעבד עברי, שאת העשירות העניקו להם אותם אלו שהשתעבדו בהם, היינו שכניהם מהדלת ממול. הם אלו שהעשירום.
ונתקיים דבר זה בב' הפעמים, גם בזמן שביקשו מהם מים לשתות [ומסתבר שכל אחד ביקש משכינו הקרוב אליו - וכל אדון מעבדו היהודי], וכן ביציאת מצרים, כל אשה קבלה בדווקא מגבירתה המצרית, אשר השתעבדה בה מקודם.
גם בסיבת העשירות השלישית מצינו במדרש (ילקוט שמעוני חבקוק רמז תקסו, ויותר מפורש בפנים יפות בשלח יד, ל - בשם המדרש), שבביזת הים נפלטו המצרים אל החוף, והיה כל אחד מישראל, מזהה את אותו מעביד שהתעמר בו, וממנו רוקן את כספו וזהבו, ושוב, התעשרו היהודים בדווקא מאלו שהתעמרו בהם.
עמקות נוספת יש בזה, שכדי להיות מוכנים לעבדות הקב"ה, היה עליהם להשתחרר לגמרי מעול שעבוד מצרים ואכמ"ל בזה.