Get Adobe Flash player

הטור בסימן ת"ע כתב שהבכורות מתענים בערב פסח, זכר לנס שניצולו במכת בכורות. והקשו בספר זכרון יהודה ובחת"ס ועוד, שלא מצינו זכר לנס על ידי תענית, אלא רק ע"י משתה ושמחה.
ולכן פירשו שמסתמא הבכורים במצרים התענו בכדי להינצל ממכת בכורות, וזכר לזה אנו מתענים, כמו שמצינו בתענית אסתר, שאף הוא הוקבע לדורות זכר לתענית שהתענו בימי מרדכי ואסתר.
והקשה בהליכות שלמה דכיון שסיבת התענית הוא בט"ו ניסן, והקדימו לי"ד מפני היו"ט, א"כ יש להקדים לי"ג, דיום י"ד הוא יו"ט מחמת הקרבת קרבן פסח. ועוד, שהתענית צריך להיות על צאצאי הבכורות של ישראל שהיו במצרים וניצלו, ולא הבכורות של היום. (או שכל בני ישראל יתענו כדי לזכור שה' עונה בעת הצרה).
ולכן פירש שענין התענית הוא מחמת שבזמן המקדש כשראו הבכורות ביום זה עבודת המקדש בשיא תפארתו, כהנים בעבודתם ולווים בשירם וזמרם, הצטערו שהפסידו בחטא העגל את מעלתם, ולא יכלו לאכול מצער. ותיקנו אף לאחר החרבן שיתענו לכפר על העגל.
וכבר העיר על זה שעדיין צ"ב מדוע בכורי כהנים ולווים מתענים, והרי הם לא הפסידו לעבודה. וכן מי שהוא בכור רק מאביו שמתחילה ג"כ לא עבד בקרבנות, מדוע צריך להתענות. (ובמועדים וזמנים סובר שקודם העגל היו הכהנים רק אלו שהם בכורים מאב, וא"כ מקשה מדוע בכור רק מאם צריך להתענות).
ואפשר ליישב שמעלת הבכורה הוא טבע של כוחות גדולים שיש בהם, ותכונות של אחריות ועצמאות יותר משאר האנשים, ולכן יש להם כלים יותר גדולים, ובמכת בכורות שהיה מורא גדול שהוא גילוי שכינה (ומצאנו בפרעה שהלך לישון ברוגע ככל לילה מחוסר אמונה, וכשנהיה בחצות גילוי שכינה הגיע להכרת האמת מתוך השינה, שמחמתו הקיץ והלך להעיר את עבדיו), אך גילוי זה שה' אחד ואין עוד מלבדו, סותר למעלתם וחשיבותם של הבכורות, שכל מהותם בטילה ואין לה שום חשיבות, ובכורי מצרים לא יכלו לסבול את הסתירה למעלתם, ולכן מתו כיון שה' אמת והם כלום.
[וכעין שכתב המהרש"א בסנהדרין צה: שחיילות סנחריב, לר' יצחק נפחא מתו באוזניהם ע"י ששמעו שירת החיות, וזה סותר למהותם שחירף וגידף סנחריב, ולכן לא יכלו לסבול את שירת המלאכים].
אבל בכורי ישראל בפרט (וכל ישראל בכלל שנקראו כולם "בני בכורי ישראל") התרוממו ע"י גילוי השכינה, בכך שלקחו את מעלתם וחשיבותם, והתבטלו לפני ה' וקיבלו מלכותו עליהם, שעליהם יתגלה כבוד ה' ע"י שמתבטלים לפניו והתחברו לה', וזה יצר אותם לעם הנבחר, והבכורים שקיבלו את גילוי ה', שהשיגו יותר, ועל אף חשיבותם התבטלו לפניו, נעשו ל"כי לי כל בכור".
וכעין זה מצינו ברש"י בשירת דבורה, שהר הכרמל והר תבור קיבלו שכר על שבאו למתן תורה, אף שנראה שהם בעלי גאוה ואין ראוי שהתורה תנתן עליהם, בכל אופן דוקא כלפי התורה שצריכה להיות בענווה, חשיבותם וגדלותם היא מום. אך לענין גילוי ה' בעולם שהיה בזמן מתן תורה, הם הראויים שיתגלה כבוד ה' על הגבוה ועל היפה ביותר שיותר, שכולם נעשו לכבודו ומבוטלים לפניו. ולכן 'אנוכי' נכפל בהר תבור, שפירושו 'אנוכי לה" - כולי מתבטל לה', 'אנוכי אשירה'. וכן בהר הכרמל הוכפל ל'ה' הוא האלוקים', כנגד דיבור אנוכי ה' אלוקיך.
ולפי האמור יש ליישב שענין התענית הוא התקדשות לקבל מלכותו עלינו, ולכן זכר לנס שניצלנו להיות עם ה' ע"י שהתבטלנו וקיבלנו יחודו עלינו, מתענים גם היום הבכורות בני המעלה והחשיבות בטבעם, להתכונן לליל הסדר ע"י התקדשות לקבל יחודו של ה' עלינו. ומיושב לשון הטור שהתענית היא זכר לנס, והתענית מבטא את הנס (ובנקבות מעלתם של הבכורה לא ניכרת, כמו שלא נתקדשו בבכורה), ואף הקטנים, תפקיד האב לחנכו ולגדלו לקבל מלכות ה' שלא יסתור לחשיבותו.
וכן מיושב שאף בכור כהן ולוי ובכור רק לאב או לאם, יש להם להתענות, שיש להם חשיבות, וזמן התענית היא י"ד, שהוא זמן ההכנה לזמן הגאולה שבחצי הלילה.
ואף בדרך זו הוי שפיר שאוכלים ע"י סיום מסכת, שיש בו התקרבות לה' ע"י השמחה בתורת ה', ומאידך, אף לאחר הסיום ממשיך עבודת היום של הבכור, להתקרב ולהתבטל לה', להיות לעם הנבחר בהכנה ללילה.