בפרשת השבוע (ויקרא כד, י): ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו וגו', והביא רש"י מהתו"כ: "ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחויב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגידף".
והנה ברש"י כאן מביא שבן "איש מצרי" הוא המצרי שהרגו משה, ועיין ב"כלי יקר" שכתב, הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש, וכל הימים היה מגדף בתוך לבו וכו', ולא נודע הדבר בחוץ וכו'. ומשמע שר"ל דמש"ה הוא "בירך" את השם, בגלל שעל ידי "השם המפורש" נהרג אביו. אמנם צריך להבין, מדוע נתעורר לזה דוקא עכשיו כשיצא חייב בבית דינו של משה על עסק נטיעת אהלו בשבט אמו.
ובפשטות היה אפשר לומר, דה"ט, מכיון שמבואר ברמב"ן כאן, דהא דכתיב "בתוך בני ישראל" ומפרש בתו"כ מלמד שנתגייר, באמת הוא לא היה צריך גירות, מכיון שעכו"ם שבא על בת ישראל הולד כשר, אלא הכוונה שהוא הלך אחר אמו ונדבק בישראל, ולא רצה ללכת אחר אביו להיות מצרי. ומעתה יש לומר, שכל השנים הוא חשב שהוא נהיה ככל ישראל, ואינו קשור לאביו כלל, אלא הרי הוא שייך לגמרי למשפחת אמו, ולפיכך לא היה כ"כ איכפת ליה על הריגת אביו המצרי, אבל עכשיו שבבית דינו של משה פסקו שאינו כשאר משפחת אמו, ואינו שייך לשבט, מעתה הוא רצה להתנתק ולהיות שייך למשפחת אביו, ולפיכך עתה הוא כעס על כך שהרגו את אביו, ומכיון שזה היה על ידי שם המפורש הוא "בירך" את השם.
ובדרך פלפול י"ל, דהנה באמת יש לדון מדוע לא צדק בטענתו ליטע אהלו אצל שבט דן, הרי אע"ג דכתיב "לבית אבתם", מ"מ יש מקום גדול לומר דהיינו דוקא היכא שיש לו משפחת אב, אז אינו מתייחס אחר משפחת האם, אבל היכא שכלל אין לו משפחת אב, בכה"ג הוא יתייחס אחר משפחת האם, ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פט"ו מאסו"ב ה"ט ששקו"ט בנדון זה [לענין לויה שילדה מעכו"ם], היכא שאין משפחת אב, אם נימא דבכה"ג הוא מתייחס אחר משפחת האם. ומעתה יש לומר דזה היה הנדון בבית דינו של משה, אי בכה"ג יכול הוא להתייחס אחר משפחת האם, ובפשטות צ"ל שהפסק של מרע"ה היה שאפילו היכא שאין משפחת אב, מ"מ אין דין להתייחס אחר משפחת האם. [וכמו שמסיק שם הגר"ח, דצד האם יכול להועיל רק להחשיבו "לוי", אבל אין לו דין להחשב משפחת לויה].
והנה כך צריך לומר רק אם נקטינן ששם היה דינו כמו שאר בן של ישראלית שנתעברה מנכרי, שהולד כלל אינו מתייחס אחר אביו, וא"כ בזה היה מקום לומר שיתייחס אחר אמו, ולפי"ז צריך לומר כנ"ל, דהא דמ"מ יצא חייב בדינו הוא מכיון שנקטינן שמשפחת אם לא מהני אפילו היכי שכלל אין לו יחוס לאביו. אבל באמת יש בזה מחלוקת ראשונים, דהרמב"ן כאן נוקט שבאמת היה דינו כשאר עכו"ם הבא על בת ישראל, שהולד כלל אינו מתייחס אחר אביו, [ומש"ה הרמב"ן הוצרך לפרש כנ"ל שבאמת הוא לא היה צריך להתגייר], אבל שיטת התוס' (הובא ברמב"ן כאן), דאע"ג דקיי"ל שעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר ואינו מתייחס אחר אביו, ה"מ רק לאחר מתן תורה, אבל קודם מתן תורה היה משפטו לילך אחר הזכר, ממה שאמרו באומות הלך אחר הזכר, ונמצא שבאמת הוא נולד כנכרי [שהתייחס אחר אביו], ורק אח"כ הוא התגייר.
והנה לדברי התוס' הללו, תו א"צ לומר שבעלמא נמי בן של ישראלית מנכרי אינו מתייחס אחר משפחת אמו, דלדבריו פשוט יש לומר, דהכא הא דיצא חייב בדינו, הוא מכיון שבאמת הרי הוא התייחס בתחילה לאביו, ורק אח"כ התגייר, ולפיכך אינו מתייחס למשפחת אמו, אבל לאחר מתן תורה שהוא מתייחס אחר אמו לענין יהדות, והוא ישראל גמור, יתכן שבכה"ג הוא גם מתייחס אחר משפחת אמו, ויחשב מהשבט של אמו. ולפי דבריו יש לומר, שזה היה כאן הדין תורה אצל משה רבינו, שהמקלל טען כשיטת הרמב"ן שהוא ישראל גמור, ולעולם לא התייחס אחר אביו, [ולא היה צריך גירות], אלא מיד התייחס אחר אמו, ולפיכך הוא גם שייך לשבט של אמו, ומשה פסק דאינו כן, אלא הוא כן התייחס בתחילה אחר אביו [כשיטת התוס' שקודם מתן תורה הוא התיחס לאביו], ולפיכך עכשיו הוא גר גמור, שהוא כקטן שנולד, וכלל אינו שייך לאמו, ומש"ה הוא אינו שייך למשפחת אמו.
והנה השפתי חכמים כאן הק' דבפרשת שמות כשמשה הרג את המצרי כתיב וירא כי אין איש, ופרש"י אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, והרי נמצא שבנו כן התגייר [לכאורה בפשטות היה אפשר לת', דאע"ג שהוא התגייר, מ"מ הרי הוא היה רשע גדול, ומשום איש כזה אין סיבה שלא להרגו, ואולי י"ל דהשפת"ח אינו מת' כן מכיון שס"ל שישראל אפילו רשע גמור, מ"מ בודאי יש בידו איזה מעשה מצוה כל דהוא, ואכתי אין זה נחשב "אין איש"], ומת' דמכיון שהוא כבר נולד [שכבר נתעברה אמו], הרי כבר אין איש עתיד לצאת ממנו, וכבר אין ענין שלא להרגו, אמנם בק' השפת"ח נראה שנקט שאפילו אם כבר נולד ממנו ישראל, זה כבר סיבה שלא להרגו [ואולי היינו משום שיש בזה איזה בחינה של ברא מזכה אבא, שזה סיבה שלא להרגו].
ולכאורה, גם לפי צד זה שזו סיבה שלא להרגו מה שכבר נולד ממנו ישראלי, מסתבר לומר, דהיינו דוקא אם אותו ישראלי מתייחס אחריו קצת, אבל אם כלל אינו מתייחס אחריו, אין זה סיבה שלא להרגו, דאין לו שום שייכות אליו אפילו שלמעשה הוא נולד ממנו, ומעתה דוק ותמצא, שדוקא לפי שיטת התוס' הנ"ל שכשהבן נולד הוא מתייחס אחריו, לדבריו זה יכול להיות טעם לכך שלא להרגו, מכיון שיש ממנו צאצא שהוא ישראל, [ואמנם אחרי שאותו בן התגייר כבר אינו מתייחס אחר אביו, אבל מ"מ חזינן בגמ' בכורות מז. דהיכא שהיו לו בנים בגיותו ואח"כ התגייר, אע"ג שהוא כקטן שנולד, מ"מ יש מ"ד בגמ' שהוא יצא יד"ח מצות פ"ו, מכיון שמ"מ יש קצת יחס אליו, אבל היכא שעכו"ם בא על בת ישראל שמיד אפקריה רחמנא לזרעיה, בכה"ג כלל אין לו שום חייס אליו, ופשוט שאינו מקיים בזה פ"ו]. אבל לשיטת הרמב"ן שגם קודם מתן תורה יש לזה דין של נכרי שבא על בת ישראל, שהבן מתייחס רק אחריה, לפיכך נמצא שכה"ג כלל אינו קשור לאביו הגוי, ואין לאב שום זכות מצאצא זה.
ומעתה יש לומר דאותו מקלל טען בד"ת כנ"ל, שהוא מתייחס אחר אמו, כשיטת הרמב"ן, ולפיכך הוא שייך למשפחת אמו ולשבט של אמו, ומשה רבינו פסק כשיטת התוס' שקודם מתן תורה הוא הולך אחר הזכר, ואינו מתייחס אחר אמו, ונמצא שעכשיו הוא גר שנתגייר, ואין לו שום שייכות למשפחת אמו, אלא הוא כקטן שנולד עכשיו, ולפיכך אינו שייך לשבט אמו.
ומעתה יובן מדוע עכשיו הוא נתעורר לכעוס על שהרגו את אביו, מכיון דס"ל כצד בשפת"ח שאם היה לאותו גוי איזה צאצא ישראלי שקצת מתיחס אחריו, היה צריך לא להרגו, ובשלמא אם היו פוסקים כרמב"ן, היה מתברר שאין לאביו שום צאצא שמתייחס אחריו, וא"כ היה נכון להרגו, אבל מכיון שבבי"ד של משה פסקו כתוס' שהוא אינו מתייחס אחר אמו, והיינו דפסקו שהא כן התייחס אחר האב, מעתה נמצא שלאב זה יש צאצא שקצת מתייחס אחריו והוא ישראל, וא"כ היו צריכים שלא להרגו, ומש"ה דוקא עכשיו לאחר הפסק הזה של משה רבינו הוא כעס מדוע הרגו את אביו על ידי שם המפורש, ומש"ה עכשיו הוא חטא ו"בירך" את השם, [והא דבאמת משה פסק שכה"ג זה נחשב "אין איש", אולי היינו מכיון דפסק כת' השפת"ח שרק אם עתיד לצאת ממנו מכאן ולהבא זה סיבה שלא להרגו, ולא אם יש אחד שכבר נולד ממנו. או כדברינו הנ"ל שאם יצא ממנו ישראלי רשע זה לא סיבה שלא להרגו, וכאן הרי נמצא שזה שנולד ממנו הוא רשע].