בקידושין (דף לז.) נחלקו אמוראי בגמ', בכל מקום שכתוב בתורה "מושבות", האם הכוונה לאחר ירושה וישיבה, כלומר רק בא"י, או בכל מקום שאתם יושבים. ואחד המקומות שנחלקו הוא באיסור חדש דכתיב בפרשתינו פרשת אמור (כ"ג, י"ד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכו' חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" האם נוהג איסורו אף בחו"ל.
והקשתה הגמ' (שם בע"ב) מהפסוק ביהושע (ה, יא) דכתיב "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח", משמע שרק אחר הקרבת העומר הותרה להם התבואה החדשה, ולמ"ד 'לאחר ירושה וישיבה' אמאי לא אכלו, הרי איסור חדש מתחיל רק לאחר י"ד שנים של ירושה וישיבה, עיי"ש בתי' הגמ'. ובתוס' (לח. ד"ה אקרוב) הביאו דהירושלמי מדייק מעצם הפסוק הנ"ל שאכלו מצות מהתבואה החדשה רק ממחרת הפסח, משמע שבליל ט"ו לא אכלו כזית מצה מהתבואה החדשה משום איסור חדש, והקשו, אמאי יבא עשה של "בערב תאכלו מצות" וידחה ל"ת דחדש? ותי' שם בב' אופנים, עיי"ש בתוס'.
והנה דנו האחרונים בכל איסור ששינה צורתו המציאותית ונהפך למציאות של דבר היתר, כגון נבלה שטבלוה בדבש ונהפך החומר של הנבילה לדבש [שכך טבע הדבש], האם אזלינן בתר השתא, וכיון שדבש הוא דבר מותר יהא מותר, או"ד בתר מעיקרא אזלינן, דהיינו ששינוי הצורה אינו הופך את האסור למותר.
רבינו יונה (בברכות לא.) התיר בגוונא הנ"ל דנבילה שהפכה לדבש, ותמה עליו המג"א (סי' רט"ז סק"ג) שהרי איתא בגמ' בבכורות (דף ח:) דחלב חידוש הוא שמותר, שהרי הוא דם שנעכר ונהפך לחלב, ולשיטת רבינו יונה מה החידוש הרי הדם נהפך לחומר אחר המותר, ותי' המקור חיים (או"ח סי' תס"ז אות ד') בשם החק יעקב, דאף רבינו יונה לא מיירי אלא בנהפך לדבר שכבר התירה התורה במקו"א כמו דבש, משא"כ חלב לא מצינו בשום מקום שהתירתו התורה, אלא כאן. ולהלכה נוקט המקור חיים שאיסור הנהפך להיתר פוקע מיניה שם האיסור. ולכן מתיר גם ביצה הבאה מתרנגולת טריפה שנהפכה לאפרוח, דנהיה חומר חדש ופקע האיסור.
והנה איסור חדש מופיע בתורה כך: "ולחם וקלי וקרמל לא תאכלו", ובגמ' בכריתות (דף ה.) איתא דנשנו כאן ג' לאווין, הא' על כרמל [כשהחטים עדיין רכים], הב' על 'קלי [שקלו את הגרעינים של א' מ-5 מיני דגן], והג' על לחם, כלומר שהאוכל גם קלי גם כרמל וגם לחם של חדש לוקה ג' פעמים, אע"פ שהתורה הוציאה שלושתם בלאו אחד (ד'לא תאכלו').
ומעתה יש לדון האם האוכל 'לחם' חדש ילקה ג' פעמים כיון שחל על הלחם הזה כבר איסורי כרמל וקלי, ורק נוסף עתה גם איסור 'לחם', או"ד כשנעשה לחם פקע איסור דקלי וכרמל, ונשאר רק לאו אחד ד'לחם', וילקה פעם אחת. ונבאר, דהנה אם התורה היתה אוסרת רק כרמל ולא היתה מזכירה איסור לחם, ברגע שיטחן את הכרמל האסור ויהפוך אותו ללחם נמצא שהפכו מחומר אסור לחומר מותר (דלחם בעלמא מותר), ולשיטת רבינו יונה והמקור חיים יהא מותר, אך לשיטת המג"א עדיין נשאר עליו האיסור 'כרמל', וא"כ עכשיו שהתורה אסרה גם 'לחם', לשיטת המג"א האיסור לחם בא בתוספת על האיסור דקלי וכרמל, וא"כ ילקה ג' על אכילת לחם גרידא, ואילו ל'המקור חיים' פקעו איסורי קלי וכרמל ואיכא רק לאו ד'לחם' ולוקה אחד.
ובנידון זה דנו בקצרה האחיעזר (ח"ב סי' ל"ט אות ב') והאור שמח. האחיעזר כתב בפשיטות שפוקע האיסור כרמל, ואיכא רק לאו אחד ד'לחם', והוכיח זאת מהסוגיא הנ"ל בכריתות (דף ה.) דאמרי' שהאוכל גם קלי
וגם כרמל וגם לחם לוקה ג', ואי נימא דלא פקע איסור קלי וכרמל, יצטרך ללקות 6 [אחד על הכרמל 2 על הקלי (שהרי הקלי נוסף על הכרמל), ו-3 על הלחם (שנוסף על הכרמל והקלי)]. אך באו"ש יש משמעות שלוקה ג' על הלחם גרידא, והיינו כשיטת המג"א, ועל הוכחת האחיעזר מהגמ', יתכן שכוונת הגמ' שלוקה משום ג' שמות [קלי, כרמל, לחם] אך באמת ילקה ג' פעמים על לחם גרידא.
וניהדר לקושית הירושלמי שהביאו תוס', הנה הירושלמי הקשה דיבוא עשה ד"בערב תאכלו מצות" וידחה ל"ת ד'חדש'. והנה 'מצה' זה 'לחם' ולהסוברים שעל 'לחם' של חדש איכא ג' לאווין, כי לא פקעו איסורי קלי וכרמל, האם יש להוכיח מהירושלמי ד'עשה' דוחה כמה לאווין, והרי מצינו בזה נידון, דבתוס' נזיר (דף מא:) נקטו בפשיטות שדוחה כמה לאווין, אך בדף מח: שם משמע בגמ' שזו פלוגתת ר' ישמעאל ור"ע [בגוונא שהוא גם כה"ג וגם נזיר, אם סגי בעשה אחד שידחה ב' לאווין של טומאת מת גם דכה"ג וגם דנזיר, דבשיטת ר' ישמעאל אמרינן בגמ' להדיא שדוחה, אך בשיטת ר"ע כתבו תוס' שם (דף מ"ט: סד"ה ומשני וכו') שאין עשה דוחה ב' לאווין].
ושמעתי פלפול נפלא בשם הרב מפוניבז' זצ"ל (אך לא מצאתיו כתוב) לדחות זאת. עפ"י קושית ה'טורי אבן' (ר"ה דף יג.) שהקשה על הגמ' בקידושין הנ"ל מהגמ' בחולין (דף יז.) דבשבע שנים שכבשו ישראל את א"י הותר להם מאכלות אסורות, ואפי' 'כתלי דחזירי', וילפי' מדכתיב "ובתים מלאים כל טוב", ואם אפי' חזיר הותר להם, ודאי ש'חדש' הותר להם, וכיצד אמרינן בגמ' שרק ע"י קרבן העומר הותר? ונשנו כמה תירוצים ליישב קושית ה'טורי אבן,' וא' מהם הוא חידוש של ה'בית הלוי' דכל ההיתר לאכול מאכלות אסורות הוא דוקא במה שמצאו בבתי הנכרים כמות שהוא, וכלשון הפסוק "ובתים מלאים כל טוב", אך מה שלקחו ויצרו מאכלים חדשים אסור, ומשו"ה כשלקחו חטים של 'חדש' מהעכו"ם ועשו מהם 'מצות', המצות אסורות משום איסור 'חדש' עכ"ד. ולפי"ז אומר הרב מפוניבז' דבר נפלא, דנמצא שעל ה'קלי וכרמל' לא היה איסור 'חדש', דאת זה מצאו בבתי העכו"ם כמות שהוא, ורק על ה'לחם' (המצה) שהם יצרו יש 'לאו', א"כ יש כאן רק לאו אחד, לכן שואל הירושלמי שיבוא עשה ד'בערב תאכלו מצות' וידחה ל"ת דאיסור חדש (שהוא לאו אחד).
ועפי"ז נראה ליישב את קושית ה'מקנה' (קידושין שם) שהקשה על הירושלמי, דלכאורה לא היו מצווים בעשה ד"בערב תאכלו מצות", שהרי רק מי שהוא בבל תאכל חמץ הוא בקום אכול מצה, ועד כמה שנוקטת הגמ' שהיה על התבואה איסור 'חדש', לא חל על התבואה איסור 'חמץ', דאין איסור חל על איסור, וכיצד יבוא עשה דבערב וכו' וידחה ל"ת דחדש? ולהנ"ל מיושב כמין חומר, דכיון שהאיסור 'חדש' מתחיל רק אחר אפיית הלחם דקודם לכן הכל מותר מקרא ד"ובתים מלאים כל טוב", א"כ האיסור חדש לא קדם לאיסור חמץ אלא הם באין כאחת ואי"ז איסור חל על איסור אלא ב' איסורים שחלים בב"א. [ויש להוסיף שהרי אין איסור חדש דלחם עד שיאפה ממש, וא"כ ממ"נ אם נאפה כ'מצה' כלל לא היה ולא יהיה כאן איסור חמץ, ואם נאפה כ'לחם' דהיינו שהחמיץ, האיסורים באין כאחת].