מנהג האבלות בימי ספירת העומר שנפסק להלכה בטור ושולחן ערוך (או"ח סימן תצג), מקורו קדום מאוד, והוזכר כבר בימי הגאונים כמנהג עתיק שכבר נהג בימי התנאים.
וכתבו הגאונים והראשונים שהאבלות היא על מיתתם של תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה, כדאיתא בגמרא יבמות (סב:). ויעויין בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רעח) מרב נטרונאי גאון, שמבואר בדבריו שכבר משעת אותו מאורע של מיתת תלמידי רבי עקיבא ואילך החלו לנהוג מנהג אבלות בימים אלו.
והנה אבלות זו של ימי הספירה הנוהגת במשך זמן ארוך כל כך ונמשכת כל ימי מיתתם, צריכה ביאור רב, שכן היכן מצינו שיקבעו ימי אבל על צרה במשך כל הימים שאירעו בהם הצרה. וכן צריך ביאור חומרת אבלות זו, שמצינו לענין כמה דינים שהיא עולה בחומרתה על האבלות שבין י"ז בתמוז לר"ח אב. שכן בין י"ז בתמוז לר"ח אב מותר מעיקר הדין לישא אשה, כמו שנפסק בשו"ע (או"ח סימן תקנא ס"ב), וכן הוא מנהג ספרד. אלא שמנהג אשכנז הוא להחמיר בזה מי"ז בתמוז ואילך, כמו שכתב הרמ"א שם. וכן הוא לענין תספורת שבימי בין המצרים אינו אסור מעיקר הדין אלא בשבוע שחל בו תשעה באב, ורק למנהג אשכנז מחמירים בזה ממנהגא מי"ז תמוז.
וכמו כן בימי בין המצרים מותר מעיקר הדין נישואין של מצוה, אלא שנהגו שלא לשאת אשה בימי בין המצרים אף במקום מצוה, משום דלא מסמנא מילתא, כמו שכתב הבית יוסף (סימן תקנא). ואילו בימי ספירת העומר אסור אף נישואין של מצוה, כמו שכתב הב"ח (סימן תצג), וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק א).
ודבר זה צריך ביאור טובא, מפני מה חמורה כל כך האבלות בימי ספירת העומר על מיתת תלמידי רבי עקיבא, שקבעו בהם לדורות מנהגי אבל חמורים למשך זמן ארוך כל כך, ולא הקילו בהם כדין אבלות ישנה.
ימי דין ומשפט
והנה מלבד הטעם על מנהג האבלות בין פסח לעצרת שכתבו הגאונים והראשונים, שהוא משום מיתת תלמידי רבי עקיבא שאירעה בימים אלו, מצינו עוד ב' טעמים בראשונים למנהג האבלות.
בשבלי הלקט (סימן רלה) כתב: "ואחי ר' בנימין נר"ו פירש הטעם מה שנהגו שלא לישא בין פסח לעצרת, לפי מה שמצינו בסדר עולם (פרק ג) משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מידי חודש בחדשו, ר' יוחנן בן נורי אמר מן הפסח עד עצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו".
וטעם נוסף על פי קבלה כתב בדרשות רבי יהושע אבן שועיב (יום ראשון של פסח) לפי שמנחת העומר מורה דין. וז"ל: "וזה עניינו מורה דין ליודעים כי העומר בא מן השעורים וכו', והוא כקרבן הסוטה שהיא באה שעורים, והכל טעם אחד מלשון סערת ה' מן השערה. ולכן נהגו לגדל שפם עד עצרת, ואין כונסין נשים בזה הפרק, ואף על פי שיש טעם אחר במדרש על אותן שנים עשר אלף זוגות תלמידי דר' עקיבא שמתו מן הפסח עד העצרת". וכן מובא ברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד).
והמבואר מכללם של ג' טעמים אלו, כי יסודם של מנהגי האבלות בימי העומר הוא משום שימים אלו הם ימי דין ומשפט, ועל כן פגעה מידת הדין בתלמידי רבי עקיבא בימים אלו על שלא נהגו כבוד זה בזה. וכן מבואר בשבלי הלקט (סימן רלה): "ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר פסח עד ל"ג לעומר וכן יש נוהגין שלא לישא נשים בין פסח לעצרת לפי שהימים עלולין הן שנפלה מגפה בתלמידי ר"ע". וכן הוא בספר האסופות (המיוחס לתלמידו של בעל הרוקח, סימן שפב): "מנהג הוא בזה המלכות שאין נושאין נשים בין פסח לעצרת ואין מקיזין דם עד ל"ג בעומר, לפי שימים הן עלולין, שנפלה מגפה בתלמידי ר"ע כמה אלפים שמתו מן פסח עד ל"ג בעומר וכולם מתו עבור שנאת חנם".
השמחה בימי העומר בזמן המקדש
אמנם עצם ענין זה שימי העומר הם ימי אבל וצער משום שהם ימי דין ומשפט צריך ביאור טובא, שכן ימי ספירת העומר ביסודם הם ימי שמחה, שהרי עצם זמן הקציר הוא זמן של שמחה גדולה, כמו שנאמר (ישעיה ט ב): 'הגדלת השמחה שמחו לפניך כשמחת בקציר'. וכן נאמר (תהלים קכו ה-ו): 'הזורעים בדמעה ברינה יקצרו'; 'בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו'. וכך מתוארת תקופה זו בשיר השירים (ב יא-יג): 'כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו; הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו; התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח'.
וכן מבואר מדברי החינוך על מצות קרבן העומר (מצוה שב): "משרשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ב"ה עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון, כדי שלא נערב שמחה בשמחה... וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול, וכל זה מן השורש שכתבנו, כדי שיתנו הכל לבם לדבר השם יתברך מתוך המעשה והשמחה".
כמו כן ימי ספירת העומר הם ימים מקודשים מצד היותם הימים שבין יציאת מצרים למתן תורתנו. וידועים דברי הרמב"ן (ויקרא כג לו) שימים אלו הם כימי חול המועד, וזה לשונו: "וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן". וכן כתב רבינו בחיי (שם) עיין שם.
ומכל זה צריך ביאור איך יתכן שדווקא ימים שמחים ומקודשים אלו נקבעו לימי דין ומשפט, ומשום כך נוהגים בהם אבל וצער.
שמחת הקציר שהושבתה בחורבן בית המקדש
והנראה בעז"ה, כי ימים אלו של זמן הקציר היו אכן בזמן המקדש ימי שמחה וגיל, כשבכל ימי הקציר – מראשית קציר השעורים עד חג השבועות – חגגו את הקציר בשמחה גדולה. וכאשר קצרו ברינה את תבואת הארץ, חגגו בהודאה לה' השומר לנו חוקות קציר ומוציא לחם מן הארץ הטובה שהנחילנו. ואמנם עיקרם ושיאם של חגיגות ימי הקציר נחגגו בראשיתם – בהקרבת העומר מראשית הקציר, ובסיומם בחג הקציר יום הביכורים – בהקרבת שתי הלחם ביכורי קציר חיטים. אך במידה מסוימת נחגגו כל ימי הקציר בשמחה והודאה לה' על הארץ ועל המזון, על מתנת ארץ ישראל ועל יבולה המבורך.
אך משנחרב בית מקדשנו, נאספה שמחה וגיל בימי הקציר ונהפך לאבל מחולנו, כי אין זרע ואין קציר בארץ, ואין לנו לא מזבח ולא כהן להקריב את מנחת העומר בבית מקדשנו כי נחרב בעוונותינו. ובכך נהפכה שמחת ימי הקציר לתוגה ועצבון, ולימים בהם מורגש צער הגלות ביתר שאת.
וכן מבואר מדברי הבעה"מ (פסחים כח.) שכתב בטעם שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר: "שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה, כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה וכו', ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו".
והמבואר בדבריו כי בזמן המקדש היו מברכים שהחיינו על ספירת העומר, לפי שהיתה זו מצוה שיש בה הנאה, שהיא שמחת הקציר שביטאה את ברכת ה' לישראל בתבואת הארץ. אך משחרב בית המקדש שאין אנו מקריבים את העומר, שוב אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו, ועל כן אין מברכים שהחיינו בזמן הזה. ולכן גם אומרים בזה"ז לאחר ספירת העומר: 'הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה'.
הדין בימי הספירה - על מתנת הארץ לישראל
ובזה יתבאר יסוד טעמו ומהותו של מנהג האבלות בימים אלו לפי שהם ימי דין ומשפט וימים עלולים, כמו שמבואר מג' הטעמים שכתבו הראשונים. דהנה הדין שנידונים בו בימים אלו הוא מה ששנינו בראש השנה (טז.): "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן". ואיתא בברייתא (שם): "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן". ועיין באבודרהם (תפלות הפסח) שביאר על פי זה את מצות ספירת העומר משום שמפסח עד שבועות נידונים על התבואות והאילנות.
ונראה שיסודו של דין זה בימי הקציר על יבול הארץ הוא בעצם דין על מידת נתינת הארץ לישראל. כי כאשר נגזר דין זה לטובה וזוכים לשפע ברכת ה' בתבואת הארץ ופירותיה, משמעו שישראל זוכים במתנת הארץ במידה מרובה. וכאשר חלילה אין זוכים לברכה בתנובת הארץ, משמעו שמתנת הארץ אינה ניתנת לישראל בשלימות.
ועל כן כאשר עם ישראל ישב על אדמתו היו ימי הקציר ימים של שמחה על אף שהם ימי דין, ואדרבה הא גופא היתה סיבת השמחה בזמן המקדש, שכאשר קצרו ברינה את תבואת הארץ ראו בכך כי הדין על נתינת הארץ לישראל ועל יבולה נגזר לטובה. וכמידת הברכה ושפע התבואה הנקצרת כך היתה מידת שמחת הקציר, בחגיגה והודאה לה' על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחילנו.
אולם משנחרב בית מקדשנו ותפארתנו ומפני חטאנו גלינו מארצנו, הרי בהגיע ימי הקציר שבהם נידונים אנו על הארץ, רואים אנו שעדיין איננו זוכים למתנת הארץ וברכת יבולה, והיינו שהדין על הארץ ועל יבולה נפסק לנו בימים אלו לחובה, ועלינו לסבול עוד את עול הגלות המרה. וזהו יסוד טעמו של מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שהפכו בזמן הגלות מימי שמחה לימי אבל וצער, כי בימים אלו נגזר לנו הדין שאיננו זכאים למתנת הארץ ולכל סגולותיה הרוחניים והגשמיים, ועלינו להמשיך להיות פזורים ומפוזרים בארצות ניכר, כשבית המקדש עומד בחורבנו. ועל כך מתאבלים אנו מרה במנהגי אבלות חמורים במשך כל ימי דין אלו, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
האבלות על תלמידי רבי עקיבא בימי הדין של הספירה
ומה שהחלו לנהוג אבלות בימי הספירה משעת המאורע של מיתת תלמידי ר"ע שפגעה בהם מידת הדין בימי דין אלו, נראה משום שתלמידי ר"ע היו בדור שאחר חורבן בית שני, ובסילוקם נשלמה בתוקף גזירת הגלות, שכל חכמי התורה שבאותו דור שאחר החורבן מתו עד שהיה העולם שמם בלא תורה, והיה זה המשך והשלמה לגזירת חורבן הבית והגלות. וכמו שהתנבא ישעיהו הנביא (כט יד): 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'. ומפסוק זה למדו במדרש (איכה רבה פרשה א) שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מחורבן בית המקדש, עיין שם.
ולפי שהיה זה המשך לגזירת החורבן הגלות, לכך נגזרה גזירה זו בימי הדין על הגלות. ועל כן משעת אסון זה של סילוק חכמי התורה, שביטא ביותר את המשבר הנורא שאירע בעקבות החורבן, קבעו מנהג אבלות לדורות בימי הדין הללו של ימי הספירה.
ובזה יבואר מה שאמרו בגמרא שכולם מתו מפסח ועד עצרת, על אף שלאמיתו של דבר פסקו מלמות בל"ג בעומר ולא מתו בכל משך הזמן הזה. כי מכיוון שגזירה זו של מיתתם אירעה מחמת הדין על הגלות, ודין זה נמשך בכל הזמן שבין פסח ועד העצרת, לפיכך מתייחס זמן מיתתם לכל תקופת זמן זה שבין פסח לעצרת. שהרי מחמת דין זה היה להם למות בכל משך ימי הדין שמפסח עד העצרת, אלא שזכותם הגינה עליהם ופסקו למות בל"ג בעומר ולכן נוהגים בו שמחה. אך מכיון שהגזירה מעיקרה היתה על כל ימי הדין שבין פסח לעצרת, על כן נחשבת כל התקופה הזאת לזמן מיתתם.
על פי מהלך זה מתבאר המנהג שנקבע אצל בני אשכנז לנהוג אבלות בכל ימי ספירת העומר, שנדחקו הפוסקים ליישב טעם מנהג זה. וכן יתבארו לפי זה דברי הפוסקים שבימים אלו מתאבלים גם על גזירות תתנ"ו שאירעו באשכנז בימים אלו. ועוד חזון למועד בעז"ה להרחיב בזה.