Get Adobe Flash player

עניין לחם משנה בשבת
שבת דף קי"ז: אמר רב אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה. ע"כ. ומובא בשו"ע או"ח סי' רע"ד וסי' רפ"ט.
והנה כשיצאנו ממצרים והיינו במדבר, כל יום ירד לנו מן מן השמים. כל איש אסף מן עבורו ועבור משפחתו, וכשהגיע הביתה ושקל את מה שהביא, מצא תמיד שיש לו כמות של עומר בדיוק לכל אחד מבני הבית. ביום ראשון וביום שני ובכל יום קרה לו כך, ופתאום ביום שישי מצא שיש לו כפול, שתי עומרים לכל נפש במשפחתו. ולזכר אותו נס אנחנו לוקחים שתי ככרות כל שבת לזכור שקבלנו ביום שישי מנה כפולה.
ויש לדון בזה בתרתי: א. בערב שבת שאחריו יו"ט, בוודאי שירד שלש מנות לכל אדם, עבור יום שישי, שבת, ויום ראשון. וכך מפורש באו"ח סימן תקכ"ט, בב"י ובשו"ע, שלא ירד מן ביו"ט כמו בשבת. וקשה שא"כ מן הראוי שגם אנחנו ניקח שלוש ככרות בשבת שאחריו יו"ט. (וכבר נתעורר בשאלה זו המשך חכמה פרשת בשלח, ט"ז כ'). ב. יהודי שהיה במדבר, לקט כל יום מן, ומצא תמיד שיש לו עומר אחד. העומר הזה חילק לשתים לשתי סעודות, בוקר וערב, כמבואר בגמרא שבת קי"ח עמוד א'. ובערב שבת ליקט ומצא שיש שתי עומרים, והוא חילק אותו לארבע סעודות, אחד לשישי בבוקר ואחד לליל שבת ושתים ליום השבת. נמצא שבבוקר של יום שישי יש לו ד' ככרות ביד, בליל שבת ג', בשבת בבוקר ב' ובסעודה שלישית רק אחד. והאיך זה תואם למה שאנחנו לוקחים שתי ככרות, לכל שלוש הסעודות, הרי במדבר לא עשו כך (ועיין בדעת זקנים מבעלי התוס' שמות ט"ז כ"ב. ונביא את דבריו בסמוך).
הנס של לחם משנה
ונראה לבאר תחילה מה היה הנס של ערב שבת. ומה אנחנו מזכירים בזה שלוקחים לחם משנה.
והנה אם במדבר היה יורד כל יום מן בכמות מצומצמת של עומר אחד, ואין יותר מזה ואפילו אם היה הולך ומחפש לא ימצא יותר, אז היה אפשר לומר שהנס של יום השישי הוא שירד בדיוק כפול, שתי עומרים לכל נפש.
אבל באמת לא כך היה, אלא בכל יום ירד כמות אדירה של מן, וכל אחד ליקט כמה שחשב שהוא צריך, ואז הפסיק ללקט. וכל מה שלא לוקט התאדה במשך היום, כמו שכתוב "וחם השמש ונמס". הוא מגיע הביתה ומודד, ותמיד מוצא שיש לו בדיוק עומר. וביום שישי לקט כמו בכל יום, וכשהגיע הביתה ומדד מצא שיש לו בדיוק שתי עומרים. נמצא שלא היה הנס בכמות המן שירד, אלא בכמות שנמצא כשמדד בביתו.
וכיון שכן הנס של יום שישי לא היה גדול יותר מהנס בכל יום, אלא שונה, בכל יום מדדו מה שלקטו ומצאו בדיוק עומר אחד, ובימי שישי מצאו שתים. ואם כן מה העניין של לחם משנה? איזה נס מיוחד אנחנו צריכים לזכור?
דברי המשך חכמה
המשך חכמה (שמות ט"ז כ'), שואל את השאלה הראשונה הנ"ל שביו"ט שאחרי שבת מדוע אין לוקחים שלוש ככרות. ומתרץ שאנחנו לא עושים מזכרת על הכמות הכפולה של המן, אלא זוכרים את מה שהמן שהותירו לשבת לא התקלקל. כל יום אם הותירו מהמן עד למחר זה התקלקל, "וירום תולעים ויבאש". המן לא החזיק יותר מיום אחד. אבל כשהגיע יום שישי והם השאירו ממנו ליום שבת, היתה ברכה מיוחדת של שבת שלא התקלקל. ולכן אנחנו לוקחים לחם משנה להראות את השוני בין שבת לבין שאר הימים, דבכל ימי השבוע אין תועלת באוכל של יומיים, ורק בשישי ושבת, שיש ברכה מיוחדת של השבת, יש תועלת באוכל כפול עבור יומיים.
מסביר המשך חכמה שלכן בשבת שאחריו יו"ט, אין תוספת נס במה שהחזיק המן לשלוש ימים, אלא המשך של אותו נס. ששבת לא גורם לקלקול המן וכן יו"ט. ולכן בשבת ואח"כ יו"ט לוקחים בכל סעודה שתי לחמים להראות שלא התקלקל המן, ואין סיבה לקחת שלוש לחמים (עד כאן דברי המשך חכמה - לפי הבנת הכותב).
ולפי"ד מתורץ ג"כ שאלה השניה, למה אנחנו לא עושים כמו במדבר, ג' לחמים בליל שבת, ב' ביום השבת, אחד בסעודה שלישית. והתשובה שאין אנו מזכירים כלל את הכמות של המן שנפל, אלא את הברכה של השבת שלא התקלקל.
דברי הדעת זקנים מבעלי התוספות
הדעת זקנים מביא שתי שיטות. א. בסעודה שלישית לא צריכים לחם משנה, שהרי במדבר בליל שבת היה להם ג' ככרות ובשבת בבוקר ב' , ונשאר רק אחד לסעודה שלישית. (ודעה זו מובאת בשו"ע או"ח סי' רצ"א סעיף ב' ברמ"א שהמנהג בסעודה שלישית לקחת רק לחם אחד). ב. גם בסעודה שלישית צריך שתי ככרות. והטעם על פי המדרש "שבכל יום יורד להם פרידה אחת ובשבת שתי פרידות" וביאר שבשעת לקיטת המן ביום שישי, היו רק שתי עומרים שהוא ארבע לחמים. אכלו את הראשון ביום שישי בבוקר ושלושה מהם אפו לשבת. הכניסו שלוש לתנור והיה נס ומצאו תמיד שש לחמים, שתים לכל סעודה. ועל שם אותו נס אנו לוקחים לחם משנה, ולכן גם בסעודה שלישית חייבים בלחם משנה, היות וגם הלחם השלישי הכפיל את עצמה בתנור.
ולפי"ד בשיטה השניה, אין כאן מקום לשאלות הנ"ל, דאין לנו שום עניין לזכור את כמות המן שנפל להם ושלקטו, אלא זוכרים את הלחם שנכפל בתוך התנור לכל סעודה וסעודה.
דרך שלישית
שבת נקראת "שבת מלכתא", (גמרא שבת דף קי"ט ע"א רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה), מה זו מלכה? המלכה לא צריכה לעבוד, למלכה יש עושר, יכולת, גבורה, כבוד, ויש לה גם עבדים ומשרתים שעושים בשבילה. מי שמתקרב אל המלכה וימצא חן בעיניה יזכה לקבל ממנה כל טוב, ומי שמתרחק ממנה מביא לעצמו רק רעה. כך גם בשבת היא מקור הברכה, כל טובה וברכה שירצה האדם נמצא בשבת. מי שמתקרב אל השבת, ומכבד אותה כראוי יזכה ליהנות מן השבת.
מי הם המשרתים של שבת המלכה? התשובה, שישה ימי השבוע. איפה רואים את זה בפירוש שימי החול מכינים לשבת? בפרשת המן, "והכינו את אשר יביאו", המן של שבת ירד ביום שישי כדי שיכינו את הסעודות של שבת ביום שישי. כמו שהעבדים והמשרתים מכינים את האוכל עבור המלכה, כך ימי החול מכינים ליום השבת.
כשלוקחים לחם משנה אנחנו נזכרים בזה שלא ירד מן בשבת, אלא ירד בערב שבת בכדי שימי החול יכינו לשבת, ועל ידי זה ימי החול מתקרבים אל "המלכה", וזוכים לקבל את ברכותיה.
ולפי זה פשוט, שכל שלוש הסעודות לוקחים לחם משנה, לזכור שגם אותה סעודה הוכן מאתמול (וכל זה מרומז בדברי רש"י בראשית ב' ג' ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו במן ... בשישי ירד להם לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד להם בשבת).
ונסיים עם דברי החפץ חיים, (ח"ח על התורה בראשית ב' ג'): "האיך בן אדם יכול לאחר לקבל את השבת, או למהר להוציא את השבת ולהתחיל בימי החול, הלא כל ימי השבוע הם בכלל הקללה של בזיעת אפיך, ורק שבת לא נכלל, ואדרבה בשבת כתוב "ויברך אלקים את יום השביעי" והאיך הוא מעדיף להמשיך את הקללה ולהרחיק את הברכה, או שהוא ממהר לצאת מן הברכה וליכנס לתוך הקללה".