בעקבות עצרת שנערכה בביתר בליל שבת, שהתפללו כולם ברחובה של עיר, ולאחר התפילה יצאו במחול בשירי שבת, יש לדון ולעיין בזה מצד ההלכה.
איתא במתני' ביצה דף ל"ו ע"ב, ולא מרקדין. ובגמ' גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכתבו התוס' בדף ל' ע"א ד"ה ולא וכו', ומיהו לדידן שרי, דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר, אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר.
אך שאר הראשונים לא הזכירו היתר זה, וכנראה ס"ל כהא דמבואר בביצה דף ה' ע"א, דאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה. ובדעת התוס' כתב הב"י בסי' של"ט דמדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים, כמו שכתבו הם בע"ז דף ל"ה ע"א ד"ה חדא.
אמנם הב"י הביא ממהרי"ק בשם רב האי, דלא חילק בין ימות חכמי התלמוד ליומי דידן. וכתב דכן נראה דעת שאר הפוסקים שלא חילקו בזה.
ועפי"ז פסק בשו"ע שם דאסור לרקד בשבת ויו"ט. אמנם הרמ"א כתב דמה שנהגו להקל בזה, אפשר דזהו ע"פ דברי התוס' הנ"ל. והמשנ"ב כתב דמ"מ אין להקל אלא במקום מצוה. ומשמע דכוונתו כעין שמחת חתן וכלה דאיירי בה לעיל מיניה. אבל לכבוד שבת לא נכלל בזה, דהרי בשבת בדר"כ הוא לכבוד שבת, ומ"מ לא התיר. ואולי יש לדון דביו"ט קיל משום דאיכא בה דין שמחה, משא"כ בשבת דלית בה אלא דין עונג.
וגם לגבי שמחת חתן וכלה, משמע ברמ"א דלא כ"כ אלא כדי ליישב המנהג, אבל מעיקר הדין אין פשוט כ"כ להקל בזה.
אמנם עיין ביש"ש ביצה פ"ה סי' ו' דמשמע דבמקום מצוה יש לסמוך על זה להקל. וזה מקור דברי המשנ"ב הנ"ל. אך עי' בשעה"צ דמשמע לא ניחא ליה כ"כ בזה, משום דבב"י משמע דאין לסמוך על זה, וזהו כמשנ"ת דאף הרמ"א לא פליג על הב"י אלא כתב ליישב המנהג. וכן מבואר גם בפרמ"ג א"א סק"ה, בגר"ז ס"ב ובכף החיים ס"ק י"ג, דמעיקה"ד יש לאסור בזה. וכן נקט השבט הלוי ח"ד סי' ל"ז.
אמנם עי' בשו"ת שלמת חיים סי' רפ"ח, דמבואר דמנהג ירושלים היה לרקוד בשמחת חתן בשבת, (בזמנם היה המנהג לערוך החופה ביום ו' והמשתה ביום השבת). וע"ע בשו"ת אור לציון פמ"ג אות ט', שכתב דהמיקל יש לו על מה לסמוך.
[והנה עיי"ש בשלמת חיים שהוקש"ל אמאי גבי ריקוד מבואר במשנ"ב דשמחת תורה קיל משמחת חתן, דבש"ת אין כלל איסור ובשמחת חתן אינו לכתחילה כנ"ל. ומאידך גבי מנגן גוי בשבת, מבואר בסי' של"ח ס"ב דלצורך שמחת חתן וכלה התירו, ובמשנ"ב סק"י כתב דמ"מ בשמחת תורה אסור. ודחה הגרי"ח, דהא דהקילו בשמחת חתן גבי כלי שיר, משום דאין חתונה בלא כלי שיר, הלכך חשיב גריעותא טובא. עיי"ש. אך יש להעיר בדבריו, דלכאו' בלא רקידה ג"כ הוי גרעותא טובא.
וממו"ח שליט"א שמעתי ליישב את דברי המשנ"ב באופ"א, דשמחת חתן ושמחת התורה חלוקים הם בעצם, דגבי שמחת חתן וכלה המצוה היא לשמחם, משא"כ גבי שמחת תורה המצוה לשמח את עצמו. והנה כלי שיר ענינם לשמח, וסיפוק כפים ענינם לשמח את עצמו (להכניס את עצמו למצב), הלכך בשמחת תורה הקילו גבי סיפוק כפים, וגבי שמחת חתן הקילו גבי כלי נגינה. אך עדיין צ"ע מדין ריקוד, שהרי ענינו לשניהם, וא"כ בהא הו"ל להקל. ויל"ע. ועכ"פ לדברי הגרי"ח אתי שפיר טפי].
וע"ע בערוך השולחן ס"ט שהקיל בזה ביותר, דסיפוק וריקוד שלנו שאינם לפי קצב, לא נאסר כלל. אך שאר הפוסקים לא הזכירו סברא זו.
ועיין עוד בשו"ת מנחת אלעזר ממונקטש ח"א סי' כ"ט, דס"ל דריקוד מתוך התלהבות דקדושה, לא גרע משמחת חתן וכלה. אך מסתימת הפוסקים לא משמע כדבריו, מדסתמו דריקוד בשבת אסור, והרי בפשטות מיירי בריקוד לכבוד שבת, וכי למה רוקד בשבת, ומ"מ סתמו ולא חילקו בכך.
אמנם בגמ' שם מבואר, דאף שלא במקום מצוה, אין למחות דבמידי דשבות דרבנן אמרי' דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וצ"ע מה הגדר בזה, וכי בכל מקום לא ישמעו לו, ובמקום שישמעו צריך למחות. ויל"ע.
ובגדר מה חשיב רקידה, עי' ברבינו חננאל בביצה שם שכתב וז"ל, ולא מרקדין ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת, קיפוץ ב' רגליו כאחת. ע"כ. ולא מצאתי עוד ראשונים שמבארים ענין זה.
והנה ל' ר"ח אינו מובן כ"כ מה כוונתו, דממש"כ עוקר רגלו אחת ומניח אחת, משמע דאף כשאינו קופץ באויר חשיב ריקוד, וממש"כ קיפוץ ב' רגליו כאחת, משמע דריקוד היינו קפיצה באויר כששתי רגליו אינן נוגעת יחד בקרקע. או דכוונתו דאיכא ריקוד ואיכא קפיצה, ואין להם שייכות. וצ"ע.
אך הא מיהא עכ"פ נראה מוכח מדבריו, דריקוד אינו הליכה במחול [– מעגל] דא"כ לא הו"ל למימר מידי, משום דכל הליכה במחול בשמחה חשיב ריקוד. על כן נראה דמוכח מדבריו דעכ"פ הליכה במחול ל"ח ריקוד. אמנם מאידך רקידה ממש, נראה דא"א להוציא מדבריו דשרי, אף באופן שאינו מגביה את ב' רגליו כאחת. [וע"ע בספר שמחת יו"ט למהר"ל צינץ שג"כ דן לחלק בין ריקוד למחול].
ונראה גם דהכי מסתברא, דהרי במקום שישנם כלי נגינה, בדר"כ מרקדים ממש, ולא רק מהלכים במחול. וא"כ בהליכה במחול ליכא לחששא שיבוא לתקן כלי שיר. דרק בריקודים ומחולות באופן המצריכים כלי שיר, יש לחשוש לכך. נמצא דחז"ל לא גזרו בכך. שו"מ בשלחן שלמה סי' תקכ"ד ס"ג מבואר דעת הגרשז"א כמשנ"ת, דהליכה במחול ל"ח ריקוד. [אמנם הוא כ"כ מסברא, ולא הביא את דברי ר"ח].
אמנם ראיתי מי שאוסר אף במחול, וטעמו דדברי הר"ח אינם ברורים דיים, ונראה דהוקשה ליה כנ"ל, אך כתב כתבנו דאמנם דברי ר"ח אינם ברורים, אך נראה דעכ"פ מוכח מדבריו דבעי' איזה רקידה, ואם הליכה במחול ג"כ היה אוסר, לא היה לו לפרש מידי, דהרי ממילא הכל אסור. אמנם היה מקום לדון להחמיר בזה, משום דבמהרה יכול לבוא לידי ריקוד ממש, מ"מ נראה דעכ"פ במקום שמחה של מצוה, דלדעת היש"ש אין איסור כלל, וכן היה המנהג כנ"ל. א"כ אף דלדעת המשנ"ב יש מקום להחמיר, מ"מ מסתמא אפשר לסמוך על משנ"ת דהליכה במחול אינו ריקוד. ובפרט שיש בזה עוד כמה צירופים להיתר כנ"ל. אך בריקוד ממש אין מקום להקל כלל.
ובגוונא דליכא למיחש שיבוא לידי ריקוד ממש (כגון בנידון דידן, ברחובה של עיר), לכאורה אין מקום לחשוש כלל, אף שלא במקום שמחת חתן וכיו"ב, שהרי המחול גופיה לא חשיב ריקוד כנ"ל, ואיך שיהיה אין למחות ביד המקילים, כמבואר בגמ' אפילו לגבי ריקוד ממש.