Get Adobe Flash player

במשנה בשביעית (פ"י מ"ג) "פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה וכו' עמד והתקין פרוזבול".

ועי' בגיטין לו. ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא, אמר אביי בשביעית בזה"ז ורבי היא, דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטה קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה וכו' (ופירש"י דאף שהלל בבית שני הי' אבל שמיטה תלוי ביובל, ויובל תלוי בכל יושביה על אדמתם), ותקינו רבנן שתשמט זכר לשביעית. הגמ' ממשיכה ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן שתשמט, אמר אביי שב ואל תעשה הוא. רבא אמר הפקר ב"ד הפקר.
ונחלקו רש"י ותוס' בדברי רבא, רש"י למד שדבריו חוזרים לתרץ קו' הראשונה בסוגיא איך תיקן הלל פרוזבול אם מה"ת החוב כבר נשמט, וע"ז תי' רבא שהפקר ב"ד הפקר. אבל התוס' שם חולקים וס"ל שרבא תי' רק את הקו' האחרונה איך תקנו רבנן שביעית בזמן שמה"ת כבר נתבטלה, וע"ז תי' הפקר ב"ד הפקר. נמצא דאיכא מח' יסודית אם מהני תקנת פרוזבול בזמן ששביעית נוהג מה"ת, לרש"י למסקנת הסוגיא א"צ לתרץ דתקנת פרוזבול רק בזמן ששמיטה מדרבנן, ולתוס' תי' זה במקומו עומד. וכן נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפ"ט הל' שמיטה ויובל הט"ז עיי"ש.
ויש להקשות אליבא דשיטת רש"י והראב"ד דגם אחר שהחוב נשמט מהני פרוזבול ע"י הפקר ב"ד שהחוב חוזר למקומו, על מה שמצינו בהרבה אחרונים כלל בגדר הפקר ב"ד, דמהני רק להפקיר ממון שהי' שייך לו, אבל לא להקנות לו ממון שלא הי' שלו. (עי' נתיבה"מ ס' רל"ה ס"ק י"ג, מחנ"א קנין משיכה ס"ב, שו"ת רע"א ס' רכ"א בשם בנו הגרש"א) שהרי כאן מה"ת כבר נמחק החוב, וע"י תקנת הלל נתחייב הלוה שוב ונחשב שיש ממונו ביד המלוה. ובאמת הרשב"א שם כבר עמד בזה וכתב "מינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבא לידו". אבל עכ"פ קשה לומר דכל הני אחרונים הם נגד רש"י בסוגיין, וגם המעיין בדברי תוס' שחלקו על רש"י בסוגיא יראה שלא כתבו האי טעמא.
ונראה דנוכל לתרץ בכמה אופנים. א) ע"פ שיטת היראים (סימן קס"ד) שחידש דחוב שעבר עליו השביעית אינו נשמט מאליו, אלא שיש מצוה על המלוה לשמט החוב, וכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב הלוה לשלם, אלא שיכול הלוה להזמין מלוה לדין שישמיט החוב. ולפ"ז ודאי לא קשה מידי, דגם בלי הפרוזבול כל עוד שהמלוה לא אמר משמט אני, החוב עדיין קיים, וכשתיקן הלל פרוזבול אז נפטר המלוה ממצוותו לשמט החוב, והא דאמרינן בלשון הפקר ב"ד הפקר, הכוונה בזה שתקנו לפוטרו מחיובו לשמט החוב, וזה נעשה בכח הפקר ב"ד.
ב) גם אם נאמר דלא כשיטת היראים (שהוא חידוש גדול ודלא כרוב הראשונים), מ"מ נראה לתרץ ע"פ מה שיש להוכיח (עי' חי' ר' נחום על גיטין שם אות צ"ב, קי"ב) דחוב שעבר עליו השביעית ונשמט אינו דומה לחוב שנמחל לגמרי, דליכא ממון הלוה ביד המלוה, אלא לעולם איכא "ממוני גבך" אבל התורה הפקיעה את זכות המלוה לתבוע החוב, והראיה לזה ממה דמצינו שם בגיטין לז: המחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ, יקבל הימנו, שנאמר "וזה דבר השמיטה", ונחלקו שם הראשונים, רש"י למד שהדרשה באה ללמד שצריך לומר "משמט אני", והר"ן שם מביא בשם הר"ש דהדרשה באה ללמד שאחר שאומר משמט אני, אם הלוה אומר אעפ"כ, יכול לקבל ממנו. והנה בהמשך הגמ' שם הובא שכשהוא נותן לו אל יאמר לו חובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. ולכאורה קשה אם למעשה נותן לו במתנה ממש ולא בתור פרעון, למה בתחילה צריך המלוה לומר לו משמט אני. ועוד לפי' הר"ש שם למה צריך דרשא שלאחר שאמר משמט אני אם אמר אעפ"כ יכול לקבל ממנו, הרי נותן לו בתורת מתנה בעלמא, אלא מכאן מוכח דגם אחר השמיטה החוב קיים וכשנותן לו אינו ממש מתנה, ומה דאיתא שיאמר לו במתנה אני נותן לך, ר"ל שנותן מעצמו כעין מתנה ולא מחמת ההכרח. עכ"פ לפ"ז ג"כ יש לתרץ מה שהקשינו איך מהני הפקר ב"ד לחייב הלוה אחר שהחוב נשמט, דלעולם החוב עדיין קיים אלא שלמלוה אין זכות לגבות וע"י הפקר ב"ד מחזירים לו זכות זה, אבל לעולם י"ל דלהקנות לו ממון חבירו או ליצור חיוב חדש אין ביכולתם.
ג) לפי מה שייסד הגר"ח (פי"ג הל' מכירה) דיסוד הדין שמיטת כספים היא דכל חוב חל בו בשעת ההלואה דין להישמט בשביעית (ובזה הסביר שם הא דמהני תנאי שלא תשמיטני שביעית), י"ל דהפקר ב"ד לאו היינו שתקנו חוב חדש, אלא שתקנו להאלים החוב כעין חוב שהי' בה תנאי שלא תשמטני שביעית, וא"כ שוב אין ראיה דמהני הפקר ב"ד לזכות ממון לזה.