Get Adobe Flash player

כבר נודע שנחלקו בדבר פוסקי זמננו. עיין בדרך אמונה שביעית פ"ה ס"ק מט' שהביא שהחזו"א אסר בזה. אמנם הגרש"ז במנחת שלמה סי' מב' העלה להתיר. ויסוד דבריו שם שכיוון שתשמיש הדלקה הוא תשמיש הראוי בשל שביעית, לא אכפת לן מה שהוא תשמיש של מצוה ואסור להשתמש לאורו, דתשמיש המותר לא אכפת לן הצורך שיש לאדם בתשמיש, כיוון שהוא צריך לתשמיש זה של הדלקה הרי ניתנה שביעית לצרכו.
א. הנה בשביעית [פ"ח מ"ז] תנן "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ור"ש מתיר". ולדעת הרמב"ם האיסור משום הפסד הירק של שביעית אם תיטמא התרומה ויצטרכו לשורפה, ובזה נחלקו ר"ש ורבנן. ובזבחים [עו'] דנו אליבא דר"ש אם מותרת הבאת קדשים לבית הפסול לכתחילה, והביאו ראיה מהך מתני' דאמנם מתיר ר"ש משום הפסד שביעית, אך עכ"פ יאסר לכתחילה משום הבאת התרומה לבית הפסול לאחר זמן הביעור, ותירץ אביי משום דתרומת ירק דרבנן. והקשו ע"ז דא"כ היה למשנה לנקוט מחלוקתם בירק של תרומה בשמן של שביעית. ומשמע שגם באופן זה נחלקו ר"ש ורבנן אם נאסר משום הפסד השמן של שביעית. ולכאורה גם אם יטמא שמן זה הרי מותר להדליקו ולהשתמש לאורו כדין שמן של תרומה טמאה, ומ"מ חשיב זה הפסד שביעית. וחזינן שכיוון שתהיה ההדלקה לצורך ביעור התרומה ולא לצורך השימוש, דבר זה עצמו חשיב הפסד שביעית. וכשם שאסור להדליק שמן של תרומה טמאה ביו"ט אף שהוא צורך אוכל נפש משום שעיקר הבערתו הוא לקיום שריפת התרומה וההנאה ממילא קאתיא [עייין שבת כד: תוד"ה לפי], ה"נ דבר זה חשיב הפסד שביעית.
ומעתה שורש הנידון הוא בהדלקת נרות חנוכה אם צריך שתהיה ההדלקה לצורך המצוה לבד, ונמנעה עצם ההדלקה לצורך תשמיש, ורק הנאה דממילא מותרת כל שאינו משתמש תשמיש קבוע לאור הנר, ולפי"ז יהיה אסור להדליק נ"ח בשמן של שביעית. או דנימא שהאורה עצמה הינה חלק מצורת המצווה ויכול להדליק לכתחילה לצורך אורה ולכן תותר הדלקה בשמן של שביעית. [וזה תלוי ביסוד איסור ההשתמשות בנ"ח, ואכ"מ].
ב. והנה כ"ז בשמן של שביעית קודם הביעור, ויש לדון אחר זמן הביעור. ותנן במסכת שביעית [פ"ט מ"ז] "מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה". וכתב הר"ש "כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר וכו', וסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד, משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית, והיינו דבעי מאימתי נפסל מה שבשדה ממאכל חיה שיהו מותרים להיות נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית שיש לו בבית, ומפרש בירושלמי א"ר חנינא מכיוון שנסרח מה שבשדה מותר מה שבבית".
הנה פשטות דבריו מורה שפקעה קדושת שביעית אחרי שהגיע הזמן שנסרח בשדה, ואין נוהגים בו שום דיני שביעית, ועיין בתוי"ט מה שביאר, ולדעתו כל דיני שביעית מיוסדים על המניעה מאחרים, שלא הותר לו למנוע מאחרים רק לצורך אכילתו ולא לצורך הפסד וסחורה, וכשהיה מתקלקל בשדה גם לולי לקיטתו, גם מה שליקט אין עליו שום דיני שביעית. אמנם זה קשה שהרי בכמה מקומות מצינו שזמן הביעור הוא כשנפסד בשדה בימות הגשמים, והיאך חל דין ביעור הרי פקעה קדושת שביעית, עיין משנה ראשונה.
עוד ביארו את דברי הר"ש [וכ"כ החזו"א] שכוונתו שפקע דין שביעית אחרי שקיים את חובת ביעורו והפקיר. אבל אם לא הפקיר, או דברים שפטורים מביעור כגון מזון ג' סעודות ואוצר ב"ד, בכל אלו לא פקעה קדושת שביעית. ולשון הרא"ש כאן: "וה"ה משם ואילך מותרין אף לשריפה רק שיבערם", ופירושו כנ"ל שאחר הביעור פקעה קדושת שביעית. אמנם צ"ל שכ"ז לדעת ר' יוסי במ"ח שם שאחר הביעור מותרים בין לעניים בין לעשירים, אבל לר' יהודה שעשירים אין אוכלים אחר הביעור, ע"כ לא פקעה קדושת שביעית. וי"ל שגם לר' יהודה אחרי שהגיע ליד העניים פרחה קדושת שביעית, וקיום הביעור לדעתו הוא בהגעה ליד העניים.
עכ"פ לפי"ז יש קולא גדולה בדיני ביעור ולא חומרא לבד, וקשה קצת מלשון ר"מ פ"ז מ"ב "מחמיר אני בדמים מן העיקר". ובאמת זהו חידוש גדול שפלא שלא נזכר להדיא.
ג. נחלקו הראשונים בעיקר חובת הביעור, לדעת הרמב"ם צריך לבערו מן העולם, ולדעת תוס' והר"ש מצוותו בהוצאה מרשותו בהפקר ויכול לחזור ולזכות בו. והנה יש לדון בהאי ביעור מן העולם לדעת הרמב"ם אם יכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו כביעור תרומה טמאה, או אינו יכול ליהנות ממנו כשאר איסורי הנאה, וצ"ע.
ואם נימא שיכול ליהנות ממנו, הרי אין חובת ביעורו להוציאו מרשותו, ויכול לקים את הנאתו לעצמו ורק אינו יכול לעשות ממנו אוצר ולהשהותו להנאתו, וכמו שיכול לחלק ממנו מזון ג' סעודות, ה"נ יכול לבערו וליהנות בביעורו. וא"כ י"ל דזהו ביאור דין מתני' שהנאות אלו אשר דברה בהם המשנה הם הנאות שהשביעית מתבערת על ידם, ולכן הדגיש הירושלמי כאן שאיירי בהנאות כגון לתיתו בטיט או בכר, שעל ידם נעשה כמבוער, וקמ"ל שיכול ליהנות מהם כשמקיים בהם מצוות ביעור.
ויש לומר עוד שגם לדעת תוס' והר"ש שמצוות ביעור בהפקר מ"מ אינו מחוייב להפקירם ורשאי להשהותם כדי לבערם מהעולם, ודבר זה ילפינן ליה מקרא שכשכלה לחיה מן השדה שוב אין מוטלת על הבעלים חובת אכילתו, ויכול לכלותו מהעולם לגמרי אם ירצה [וכהדגשת הירושלמי שאיירי דווקא בהנאות שיש בהם ביעור, שהרי לא בא הירושלמי ללמדנו היאך נהנים בתבן וקש], ויכול אף ליהנות בשעת כילויו, ולא נימא שכיוון שחובת ביעור בהפקר מחויב דווקא להפקירם ולזכות בהם כדי שלא יפסדו, אבל אם רוצה לזכות בהם אחר ההפקר לא נתחדש שום היתר, וצריך להשהותם להנאות המותרות בשביעית, ולא לדבר שאין הנאתו וביעורו שוה, ואסור להוציאם לחו"ל וליתנם לגוי ולדעת ר"י אסורים לעשירים, רק מותר לו לבערם מהעולם ודרך ביעור ליהנות מהם. וכוונת הרא"ש "רק שיבערם", אינה שיבערם קודם ההפסד אלא שיהנה מהם דרך ביעור, וכפשטות לשונו.
ולפי"ז אם בא להדליק נרות חנוכה אחר הביעור, הרי אי נימא שבהדלקת נרות חנוכה יש כאן קיום של תשמיש ומותרים בשביעית, הכא ודאי יאסר ולא חשיב ביעור וכילוי. אמנם אי נימא שאין כאן תשמיש אלא כילוי וביעור בעצם השמן, הרי יוכל להדליק בו אף שנהנה בכילויו כשם שיכול להדליק נרות חנוכה בשמן של תרומה טמאה [רמב"ם תרומות פי"א הי"ח]. וגם להר"ש שצריך להפקיר הא יכול גם לבער כמו שנתבאר [ויתכן שגם אם השהה באיסור ולא הפקיר, לא נאסר בהנאה, רק חייב לבערו מהעולם, אך יכול ליהנות אגב ביעורו ורק לקיימו לעצמו דרך הפקר אסור], נמצא חומרתו של נ"ח בשמן של שביעית קודם הביעור היא קולתו לאחר ביעור.