Get Adobe Flash player

פרוייקט עמוד האש

שלום וברוכים הבאים לפרוייקט עמוד האש.

ללא ספק שהאינטרנט מוצף בחומרי קירוב והסברה רבים ומגוונים. יש הרבה סיפורים, מעשיות, אפילו כמות נכבדת של ווערטים לא פסחה על גולשי הרשת. אך מקום שמאחד בתוכו דברי תורה שראויים להכתב בספר, חידושים מקוריים ומיוחדים, ולא העתקות מספרי קודש, הינם דבר נדיר כשם שהם נדרשים.

אנחנו הצבנו לעצמנו מטרה להשתדל להביא כמה שיותר מהחידושים האלו, שנכתבו במחברות של תלמידי חכמים ורבנים, ולא זכו עדיין לצאת לאור, חידושים בהלכה ובהגדה, בתורה ובמוסר, כולם באו לכאן.

כאן המקום להודות לצוות הנפלא של הגליון "נשיח בחוקיך" שבאדיבותם הרשו לנו להשתמש בחומרים של הגליון. לאלו שעדיין לא מכירים את הגליון נספר, שמדובר בגליון שיוצא לאור בביתר עילית, ומכיל חידושים של ת"ח ורבני העיר. הגליון יוצא אחת לחודש בד"כ לפני "שבת מברכין".

 

אנחנו נשמח לקבל את תגובתכם על החומרים המוצגים באתר, וכן לצרף לרשימת תפוצה את המעוניינים לקבל את הגליון החשוב.

 

בברכת התורה,

צוות פרוייקט עמוד האש

בגדר התנאי של 'לאלתר'

א. ברר לאכול לאלתר ונמלך - מי שברר לצורך אכילה לאלתר ונמלך לאכלו בסעודה אחר, כתב הפרי מגדים דלא אריך למעבד הכי ובמשנה ברורה בשעה"צ הביא ראיה שאין איסור בדבר, מדין צידה, שבישב אחד בפתח וניצוד הצבי בכך, וישב אחד לידו, ואח"כ קם הראשון מותר לשני להישאר, ואע"פ שכעת הוא המונע מהצבי לצאת, מפני שלא עשה מעשה צידה, כיון שהתיישב בהיתר, ואין איסור להישאר כך. ואם כן גם לגבי בורר הרי בשעת מעשה ברירה היה ע"מ לאכול לאלתר, ואין איסור במה שאינו אוכלו כעת, והאוכל נשאר מבורר.
ובשביתת השבת כתב שיש לחלק, שבצידה, הרי כשהתיישב לא פעל דבר, שכבר היה הצבי ניצוד, משא"כ כאן שהרי ברר את האוכל מהפסולת, אלא שע"י שהיה לצורך אכילה לאלתר באופן זה אין איסור בדבר, אך משהוברר שאינו לצורך אכילה לאלתר יתכן שעשה איסור למפרע.
ב. בדעת המשנה ברורה, אפשר שיש לבאר, דהנה בעיקר ההיתר של 'לאלתר' צ"ב מה עניינו, דבשלמא בתנאי של 'יד' ו'אוכל מתוך פסולת' מבואר שיש בזה שינוי מדרך המלאכה, אולם וכי מותר לאפות לאלתר, כעין שהקשו בגמרא (שבת ע"ד) למ"ד שהתיר לברור לבו ביום.
ועוד שהחיוב שב'לאחר זמן' מוסבר בגמרא שהוא רק מטעם 'נעשה כבורר לאוצר', והרי ממה נפשך, אם מעשה זה מצד עצמו אינו ראוי להיאסר, למה תמהו על המתיר זאת, מכח הדמיון לאפייה, והרי בהכרח שבורר חלוק, מדבעינן לסברת 'נעשה כבורר לאוצר'.
ובגמרא שם, אותו המקשן שהקשה קושיא זו, סבר שמותר לברור אוכל פחות מכשיעור, ושוב הקשו עליו דוכי מותר לאפות פחות מכשיעור. וביארו התוס' את הסברא להתיר, משום שהוא דרך אכילה. ולכאורה צ"ב דנהי דדרך האוכלין כן, מ"מ הרי זו מלאכה מ"ש משאר המלאכות.
וברמב"ן כתב שפחות מכשיעור אין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה [ומ"מ דחו זאת בגמרא משום שאין דרך הבוררים לברור את כל השיעור בבת אחת נמצא שכל ברירה מתחילה ע"י פחות מכשיעור, ואין כאן שינוי הניכר].
ודעת הרשב"א שמותר לטחון לצורך אכילה לאלתר, ובשלטי גיבורים הקשה עליו שהיתר זה שייך רק בברירה, משום שהוא דרך אכילה. ובחזון איש הוסיף עוד שתמיד כך אוכלים. ועוד כתב בזה סברא שמלאכת בורר אינה מחדשת בעצם הדבר, שאין בהסרת הפסולת שינוי באוכל בעצמותו, ולכן נאמר בה ההיתר של 'לאלתר'.
דהיינו שכל מעשה מלאכה ניכר עפ"י התוצאה והחידוש שנפעלו על ידו, ולכן לא מהני מה שיהיה גם דרך אכילה, אבל בורר אינה מלאכה מובהקת, ולכן יש להכריע שהיא רק תיקון אכילתו והיא חלק ממעשה האכילה.
ג. ולכאורה יש להוסיף בהסבר זה, שאמנם התורה חידשה במלאכת ברירה, שתוצאה זו שהאוכל מבורר ומתייפה היא נחשבת גם כן שינוי מהותי באוכל, וכעין פנים חדשות שבאו לכאן. שכן נראה מדברי הרמב"ן שביאר שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אע"פ שעניינה הוא הסרה של מה שאין חפץ בו וכמוציא את המת. והטעם משום שהאוכל מתייפה בכך.
ואפשר שמכיון שכך, החילוק שבין 'לאלתר' ו'לאחר זמן' הוא בתרתי, א' בלאלתר נחשב כאילו התחלה והקדמה לאכילה גרידא. ב' שאין כאן חידוש של 'תכונה' במאכל. דהיינו שאמנם הוא נשאר ללא פסולת, אבל בעצמותו נשאר כפי שהיה. ודוקא כשבורר לאוצר, הרי זה פרק זמן ארוך, וכעין מצב של קבע, ולכן יש חשיבות לכך, שבוררו ומכינו להיות עומד כך, משא"כ כשהוא לאלתר שזהו מצב עראי, הדר דינא שהוא רק לקיחת אוכל או פסולת ממקום אחד למשנהו, ואין שינוי וחידוש במאכל עצמו.
ד. ולפי זה נראה, שזהו ביאור לשון הגמרא בבורר לבו ביום ש'נעשה' כבורר לאוצר, דהיינו שבאמת בורר לבו ביום ראוי היה להיות מותר, וכפי שכן הוא באמת לחד מ"ד, משום שרק התכלית של 'לאוצר' היא הקובעת את ייפוי האוכל שבברירה, להיות נחשב לחידוש ויצירה באוכל. אך מאחר שניתנה מלאכה זו, ונחדשה הלכה שמעשה ברירה הוא מעשה מלאכה, צריך שיהיה שינוי הניכר כדי לבטל מהמעשה שם מלאכה. ובגוף מעשה המלאכה אין ניכר ההבדל בין בורר לבו ביום לבורר לאוצר.
ואמנם, מטעם זה ראוי היה לאסור אפילו בבורר לאלתר, אלא שכיון שאין ניכר גם שהוא ברירה לאוצר, מוכרע המעשה להיות מעשה של אכילה והכנתה.
ה. לפי זה נראה לבאר בדעת המשנה ברורה, שאם ברר לצורך אכילה לאלתר, ושוב נמלך, אין לדון שיתבטל ההיתר למפרע, [אפילו מדרבנן], מכיון שאין זו ברירה שבהיתר, אלא מעשה אכילה גרידא, ואין לדון שיהיה מתלא תלי, משום שחסר בעיקר צורת המלאכה, דבעינן ברירה לאוצר מעיקרא בכדי לדון את היות האוכל מבורר, כחידוש של מצב שנפעל כאן.
ולכאורה מצאנו כעי"ז לגבי הסרת קליפה, שדן הביאור הלכה (שי"ט ס"ד ד"ה הבורר) להתיר כשהוא לאלתר. והוא על יסוד סברת המהרש"ל שהם מין אחד ואין על הקליפה שם פסולת, אך המגן אברהם הוכיח מהשו"ע שאסור לברור לצורך אחר זמן, ומוכח שאין זה מין אחד, ושייך בו ברירה. וכתב הביה"ל שהמג"א מודה שלאלתר יהיה מותר, כמבואר בסי' שכ"א בסופו. וצ"ב דפסולת מתוך אוכל אסור גם לאלתר.
והמאמר מרדכי ביאר שבאופן זה שאינו בורר אלא כדי להגיע לאוכל, אין חילוק בין אוכל מפסולת או להיפך, אך גם לא עדיף מזה, ולכן אסור לאחר זמן (הו"ד בביה"ל ס"ס שכ"א). אך לכאורה אין זה שייך לסברת המהרש"ל שאין הקליפה נחשב לפסולת [ולכאורה גם נפק"מ בין הסברות לענין כלי].
ולכאורה צריך לומר שאם מסיר את הקליפה כדי לאכול לאלתר הרי בשעת החיבור לא היה שם פסולת כלל, ואחר כך הוא אוכל את הפרי, נמצא שלא היה כאן פרק זמן חשוב שהיה לפנינו אוכל מבורר מפסולת. ומכיון שיסוד מלאכת ברירה הוא שמעמיד אוכל מבורר לאוצר, מחייב מכך ג"כ שלפסולת גם תהיה חשיבות של שם פסולת.