כתוב בתורה (במדבר ט”ו) 'והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד'. ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה'. יוצא מהפסוקים שחיוב חלה יכול לבוא בשני אופנים: האחד, באופן 'ראשית עריסותכם' כלומר בזמן העיסה, השני, 'באכלכם מלחם' כלומר לאחר האפיה בהיותו לחם.

אם כן, נמצאנו למדים שיש לחלק בין עיסה שבלילתה עבה שהחיוב שלה בא בזמן העיסה, לבין עיסה שבלילתה רכה שאין לה לישה כלל ולכן פטורה מצד 'עריסותכם'. אבל, יכולה לבוא לכלל החיוב לאחר האפיה מצד שהיא 'לחם'.

פרק א

חיוב חלה בעיסה שבלילתה עבה

דעת ר"ת

חלה פ"א משנה ה', עיסה שתחילתה וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחילתה עיסה וסופה סופגנין, תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה וכו'. ותחילת העיסה היינו לישה, וסופה היינו אפייתה או בישולה.

נחלקו ראשונים בפירוש “העיסה” "והסופגנין”. ר"ת מפרש את המשנה כפשוטה: עיסה היא בלילה עבה שנאפית בתנור וסופגנין נעשים מבלילה רכה שרגילים לבשלן במשקים או לטגנן בשמן או ליבשן בחמה.

נמצא, שפירוש המשנה לפי ר"ת כך הוא: "עיסה שתחילתה עיסה וסופה סופגנין" - בתחילת העיסה, כלומר גילגולה, בלילתה עבה. ובסופה בישלו אותה במשקים או טיגנו אותה בשמן או ייבשו אותה בחמה כדרך שעושים בסופגנין - חייבת בחלה. "תחילתה סופגנין וסופה עיסה" – בתחילתה, כלומר גילגול העיסה, נעשית כדרך שעושים סופגנין, היינו בלילתה רכה ובסופה נאפית בתנור כדרך עיסה, גם כן חייבת בחלה. עד שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין, כלומר בלילה רכה שהתבשלה במשקין או טוגנה בשמן – פטורה.

מעשה אילפס

נחלקו ר' יוחנן ור"ל בפרק כל שעה פסחים ל"ז.-לז: במעשה אילפס, כלומר טיגון בסיר או מחבת ללא משקים [והוא הדין אם מוסיף קצת שמן שלא תשרף העיסה¹ ]. ר"י מחייב ור"ל פוטר. ולא נחלקו, אלא בהדביק את העיסה, [כלומר הכניס את העיסה לתוך האילפס], ואחר כך הרתיח את האילפס, אבל אם הרתיח ולבסוף הדביק מודה ר"ל לר"י דחייב.

והטעם, כי ר"י מדמה את מעשה אילפס למאפה תנור, ולכן מחייב בחלה, ור"ל סובר שאין דומה לתנור ופוטר, אבל בהרתים ולבסוף הדביק לכולי עלמא ה"ז דומה לאפיה וחייב.

ובירושלמי אמר ר"י כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח²   ור"ל אמר פטור מן החלה ואין אומרים עליו המוציא ואין יוצאים בו ידי חובתו בפסח, אמר ר"י ובלבד ע"י משקה, כלומר מודה ר"י לר"ל בבישול במשקין.

ובתוס' שם ד"ה דכולי מובא דעת ר"ת דדווקא בבלילתו רכה פליגי ר"י ור"ל, אבל בלילה עבה כ"ע מודו דחייב בחלה אפילו ע"י משקה דהא חיוב חלה הוי משעת גילגול וכן משמע מכמה דוכתי³  וכן משמע בחלה פ"א ה' כמו שהסברנו.

רוב הראשונים⁴  פסקו כר"י וכך נפסק להלכה בטור ובשו"ע יו"ד שכט.

דעת הר"ש⁵  והרמב"ן

אבל הר"ש פירש את המשנה ד”ה תחילתה עיסה וסופה סופגנין: פעמים שאדם לש עיסה ונמלך ועושה אותה סופגנין, אבל תחילתה עיסה לעשותה סופגנין פטורה. היוצא שדעת הר"ש שחיוב העיסה תלוי בדעת האדם בשעת גילגול העיסה.

לכן, אפילו העושה עיסה גמורה, אם דעתו לבשלה או לטגנה פטורה⁶ . ומבואר בטור שסתם עיסה עומדת לאפיה, ולכן אם כשלש עיסה היה בדעתו לאפותה (או בסתם) ואחר כך נמלך לבשלה או לטגנה חייבת. היה בדעתו לבשלה או לטגנה ונמלך ואפה, אע"פ שלא הגיעה לידי חיוב חלה בשעת גילגול, כיוון שנמלך⁷  לאפותו חייבת⁸ . וכן דעת הרמב"ן כמו שהובא בר"ן בפרק כל שעה וכך משמע ברמב"ם. וכתב הטור שכן מסקנת הרא"ש, וכן ברשב”א בפסקי חלה ובסמ”ג.

ואע"פ שבטור הביא דעת ר"ת ולבסוף דעת הר"ש כבר נפסק בשו”ע כדעת הר”ש.

חלה משום גזירה

בסוגיא דירושלמי חלה א הל' ד' הדא איתתא שאלת לרבי מנא וכו' מבואר שאפילו כשעושה עיסה על דעת לבשלה אם דעתו לאפות ממנה מעט אפילו אין באותו המעט שיעור חלה כולה מתחייבת על ידו⁹ , גזירה שמא מימלך עליה לאפות כשיעור. כך מובא בר"ש וכן נפסק בטור ובשו"ע שכט ס' ד'.

 ובברכות לז: לחם העשוי לכותח [שמיבשים אותו בחמה] וכו' מעשיה מוכיחים עליה: עשאה כעובין (כלומר ערוכה ומקוטפת כדרך שעושים למאכל אדם רש”י) - חייבת¹⁰ , כלימודין - פטורה. וכך נפסק בשו”ע שכט ז'¹¹ .

ועוד הובא בראשונים ובטור שמהר"מ מרוטנבורג היה נוהג בביתו כשהיו עושין עיסה ע"מ לבשלה במים או לטגנה בשמן לאפות¹²  ממנה מעט וע”י כך הייתה מתחייבת כולה בחלה [וכך היה יוצא ידי חובה לכולי עלמא כי לפי ר”ת חייב בחלה מדינא ולפי ר”ש משום גזירה כפי שביארנו וכן יש לברך על הפרשת חלה בכהאי גוונא¹³ ]. ומבואר בב"י וכך פסק בשו"ע שיש להפריש דווקא לאחר שאותו מעט נאפה¹⁴ .

חלוט

חלה א' במשנה ד' חלת המסרת [מסרת פירושו מחבת¹⁵ ] פטורה מן החלה. ובפסחים לז. אמר ריב"ל מהי חלת המסרת זו חלוט של בעלי בתים [ולא נתפרש בגמרא איך נעשה החלוט הזה וגם על איזה עיסה מדובר אם ברכה או בעבה]. ובפסחים לו: לחם עוני פרט לחלוט, משמע מכאן שיש לחלוט דין לחם לעניין חלה והמוציא אבל אין יוצאים בו ידי חובתו בפסח מצד לחם עוני¹⁶ . וביבמות מ. אע"ג דחלטיה מעיקרא כיוון דהדר ואפייה בתנור או באלפס לחם קרינן ביה ואדם יוצא בו ידי חובותו בפסח משמע שגם לעניין מצה יש לו דין לחם עוני. ולכאורה כל הגמרות האלה סותרות זו את זו.

וכתב התוס' בשם ר"ת  (פסחים לו: ד"ה פרט לחלוט) ליישב את הסתירות, דחלוט של פסחים בלילתו עבה [אי נמי אפילו רכה אבל חזר ואפהו בתנור], אבל חלוט ביבמות בלילתו רכה, ואחר אפייתו חשיב לחם. ומשמע מדבריו שחלת המסרת יש להעמיד בבלילה רכה ואינו אפוי, לכן אין לו דין לחם כלל ופטור מן החלה¹⁷ .

סיכום להלכה

עיסה שבלילתה עבה ונאפתה בתנור או טוגנה בסיר או מחבת בלא שמן, [אפילו עם מעט שמן שלא תשרף העיסה] חייבת בחלה.

עיסה שבלילתה עבה וגילגלה [גילגול פירוש לישת העיסה] על דעת לבשלה במשקין או לטגנה בשמן ועשה כן פטורה מן החלה לפי עיקר ההלכה¹⁸ . וירא שמיים¹⁹  ויפריש חלה בלא ברכה.

אפילו אם בשעת לישת העיסה הייתה דעתו לבשלה במשקין או לטגנה בשמן²⁰ , ונמלך ואפאה חייבת בחלה. [ואפשר להפריש משעה שנמלך²¹ ].

אם גילגל העיסה על דעת לבשלה וכיוצא בו, אם דעתו לאפות ממנה מעט (ואפילו אין בחלק האפוי שיעור)  ואפאו, יפריש חלה מן העיסה²²  בברכה²³

אם חלט קמח ברותחין לפני הלישה, או אם נתן קמח ברותחין ולש ואפה, או אם חלט העיסה ברותחין לפני האפיה, הכל חייב בחלה.

העושה עיסה לבהמה או לחיה אם אין בני אדם אוכלים ממנה וגם ניכר ממעשיה שאינה עומדת לאכילת האדם, כגון שאינה ערוכה ועשויה כצורת לחם, או הוסיף בה דבר שאין עומד לאכילת האדם כגון מורסן וכד' פטור. אבל אם עושה לחם לבהמה וראוי הוא לאכילת האדם יש להפריש חלה בלא ברכה²⁴ .

בשעה שמפריש יברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו להפריש חלה²⁵ .

הערות

[1]בהגהות מיימוניות (דפוס קושטא) פרק ג' מהל' ברכות, וכך הובא בב"י וכך נפסק להלכה בשו"ע.

[2]הובא בהרא"ש שהבבלי חולק על זה עי' סוגיא של כובא דארעא בכיצד מברכים לח. שאע"פ שחייב בחלה אין מברכים עליו המוציא אלא רק בקביעות סעודה, אבל אפשר לצאת בו ידי חובתו בפסח וע' עוד בעניין בהמשך טרוקנין

[3]ותוס' לא הביא ראיות נוספות של ר"ת וכתב הרא"ש שעוד ראיה לשיטת ר"ת מחלה פ"ג מש' ב' נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה וכו'

[4]דעת ר"י בתוס' ד"ה דכולי (פסחים לז:), ומשמע מראש ומרי"ף עיין בטור ס' שכט בב"י. אבל ר"ח ובעל ההלכות פסקו כר"ל, ואע"פ שר"י ור"ל הלכה כר"י, דהסוגיה ההיא משמע יותר כר"ל וגם ממעשה רבה ורב יוסף ורב זירא משמע אליבא דר"ל כמובא בתוס' ד”ה דכולי ובר"ן על הרי"ף, ואע"פ שלא נמנה בפרק החולץ בהדי ג' שהלכה כר"ל ע' מה שכתב הר”ן שם ליישב את שיטתן.

[5]בתחילה הייתה דעת הר"ש לפרש את המשנה כר"ת. והקשה שמצינו שעיסה גמורה נמי פטורה כדמוכח בכיצד מברכים ל"ז: לחם העשוי לכותח עשהו כלימודין (ע' רש”י שם פירושו) פטורה מהחלה, אלמא אע"פ דבשעת גילגול קאתי חיוב חלה כיוון דגילגל אדעתא לאפותה בחמה מפטרה דסופו לבטל מתורת לחם וע' בהערה 9. ויש שתירצו את ר"ת להעמיד את זה בבלילה רכה [ונראה שאין לתמוה למה לא הקשה מעיסת הכלבים (חלה א מש' ח) כי נחלקו בירושלמי ר”ל ור”י ורב בא, והר"ש שם פירש כר"ל כי עירב בה מורסן הרבה שאין ראוי לאכילת רועים, וכשחייב בחלה פירש ר"ש דכי חזיא לרועים וכו' ולפי זה לא קשה לר"ת]

לענ"ד תירוץ זה עדין אינו מיישב כ"כ דעדין איך יפרש החולק את מתני' דתחילתה עיסה וכו', ולכאו' יש ליישב דשם שאני דלא מיקרי "עריסותיכם".

[6]ובכיצד מברכים לז: ומנחות ע"ה: בסוגיא דחביצא מובא שהמביא מנחות בירושלים וכו' (הכהן) נטלן לאוכלן מברך המוציא לחם מן הארץ וכפסיק ותניא משמע כל המנחות אפילו מחבת ומרחשת וקשה הרי אין ברכת המוציא ללא חיוב חלה כמו שמשמע מירושלמי חלה הל' ז' אמר ר”י כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכים עליו המוציא וכו' משמע שאם לא חייב בחלה לעולם אין לברך עליו המוציא וקשה על שיטת הר"ש, כי הרי גילגל העיסה ע"מ לטגנה בשמן ואע"פ כן בא לידי חיוב המוציא ואין המוציא ללא חיוב חלה. ותירץ הר"ש ששמנן מועט, והקשה שהרי לפי ריש לקיש מסוגיא דמעשה אילפס יהיה פטור, ולכן העמיד במנחת סולת או מאפה תנור. [וקצת קשה כי הרי אומרת הגמרא שם "ותני עלה וכולם פתתן כזית” ואיך אפשר להעמיד את הברייתא במנחת סולת, כי הרי אין בה דין פתיתה כלל כי הרי קמיצה היא מסולת עצמה לפני האפיה ולכן לפירוש הר"ש אין להעמיד את הברייתא רק במנחת מאפה תנור בלבד]

[7]עי' הערה 24

[8]ויש לעיין בכהאי גוונא דגילגל על דעת לבשלה ונמלך ואפה אם הפריש חלה בשעת גילגול האם מהני הרי בשעת גילגול הייתה פטורה לפי דעת הר"ש, ולא נתחייבה העיסה אלא ע"י אפייה. ולכאורה, יש לומר שתיקנו להפריש מעכשיו, ואז אם ימלך אחר כך ויאפה כשיעור הרי הוא כנמלך על דעתו הראשונה ומתחייב למפרע, וכבר הופרשה חלה, כך מובא באוצר בשם דבר שאול וחידושים וביאורים וכך גם בשו”ת מנחת יצחק לעניין קוגל, אבל במרדכי והגה”מ כתבו שיש להפריש מן האפוי ומשאר העיסה וצריך לצרף יחד ע”י סל, ודעתו של רה”ג אלישיב שבקוגל יש להפריש לאחר אפיה אע"פ שהופרשה במפעל לשיטת ר"ת .

[9]ע' בר”ש בעניין סוגית לחם העשוי לכותח עשהו כעובין חייב כלימודין פטור (בכיצד מברכים לז:) דטעמא דחייב בכעובין משום גזירה שמא אתי לאחלופי ועוד שמא מימלך עליה, אבל בירושלמי גרסינן לחם העשוי לכותח חייב שמא תמלך ותעשה חררה לבננה. ע' בדברי הר”ש בהמשך בגדרי הגזירה מסוגיא בירושלמי חלה הל' ז' שנחלקו רב מנא ורב והלכה כרב מנא שהגזירה דווקא כשלקחה חררה קטנה לאפותה כמו שמשמע מגמרא שלנו שעיסת כותח פטורה מן החלה כשעשה כלימודין, לכן כדי שלא תקשי בבלי על ירושלמי יש לאוקמי בבבלי דווקא כשנאפה קצת ואפילו פחות מכשיעור גזירה שמא ימלך לאפות כשיעור, אבל בשו"ע בשכט ס' ז' פסק שחייבת בכל גוונא מטעם דאתיי לאחלופי. ועוד יש לעיין באוצר מפרשי התלמוד בסתירות בדברי ר"ש ויישובן.

[10]גזירה שמא יבוא להחליפה. ולא כמו שר"ש כתב שגם בבלי דווקא באפה קצת, וגזרינן שמא יבוא להמלך על כדי שיעור.

[11][ויש לעיין בדעת שו"ע איך לחלק בין דין בלילה עבה שדעתו לבשלה שפטורה לבין לחם העשוי לכותח ועשהו כעובין שחייב. ונראה לחלק בין עיסה שעומדת לבישול במשקין, לבין העיסה שעומדת לאפיה בחמה, כי יבוא לנהחליף אפיה בתנור עם אפיה בחמה, אבל לא אפיה בבישול]

[12]ע' בב"ח מה שהקשה על ב"י בעניין זה, וע' בט"ז באריכות ושתי גרסאות ברא"ש ובמרדכי בעניין רבי מאיר לחלק בין היה דעתו בשעת אפייה לאפות ממנה מעט לבין נמלך אחר כך ואפה פחות מכשיעור.

[13]ב"ח שכט ד"ה כתב במהריל בסוף דבריו. והביאו דבריו הט"ז והש"ך בשו"ע בסעיף ד שם.

[14]וע' בהערה 9, ובב"ח בשכט ד"ה ומיהו כתב ר"ש שהאריך לחלוק על ב"י שהחיוב בא כבר בשעת הגילגול כאשר דעתו לבשלה ולאפותה מעט. ועי' מה שהביא דברי מרדכי וכו', אבל בשו"ע פסק כמו שכתבנו.  

[15]רש"י במקום. ועוד באוצר מפרשי התלמוד חלה פ' א מש' ד מובא ויקרא ב, ה תרגום המחבת משירתא ועוד בשמואל ב יג, ט "ותקח את המשרת” ופירשו רש"י ורד"ק מחבת.

[16]רש"י ותוספות במקום

[17]וע' באוצר (עמ' צט-ק) עוד הרבה ראשונים שעמדו על הסתירות האלו, וגם אחרונים שביארו את שיטת ר"ת בזה.

[18]כך משמע מסתימת שו"ע בשכט שלא הביא את דעת ר"ת כלל וכן לא הביא את מנהג מהר"ם

[19]הש”ך שם, והביאו בה”ט אבל הרבה פוסקים כתבו בלשון "יש להחמיר”

[20]והוא הדין אם היה בדעתו לייבשה בחמה.

[21]כך מדוייק בלשון שו"ע וגם בט"ז שכט ס"ק ד באצמע דבריו, ובראש יוסף פסחים לז ד"ה ואומנם כתב דווקא משעת אפייה.

[22]כך דעת שו”ע. אבל דעת מרדכי והגה"מ שיניח את שניהם ביחד ויפריש מן האפוי ומן העיסה, והביאו ב"ח לחלוק על ב"י. וע' בט"ז מה שכתב בזה. ונראה שיש מקום להחמיר כדעה זו.

[23]כך הוא בב"ח והביאו ש"ך ולא כדעת מהרש"ל המובא בדרישה.

[24]לחשוש לסוברים שכל עיסת בהמה פטורה מחלה.

[25]טור. ונוסח שו"ע תרומה וכך גם הגר"א, ויש אומרים שיש לברך תרומה חלה וכך הוא בש"ך.