"ועשו ארון עצי שטים" (פרשת תרומה, כה, י). וכתב הכלי יקר: "ועשו ארון – מה שנאמר בכולם ועשית וכאן נאמר ועשו, אמרה התורה הכל יבואו ויתעסקו בארון כדי שיהא לכולם חלק בתורה, כי כתר תורה הפקר לכל".
והיינו ששינתה התורה וכתבה את עשיית הארון בלשון רבים, בשונה משאר כלי המשכן שנאמר בהם "ועשית", להורות כי כל איש מישראל יש לו חלק בתורה הקדושה, וכמאמרם ז"ל: "תורה מונחת בקרן זווית כל הרוצה יבוא ויטלנה".
אמנם יש לעיין בזה כיון שבפרשת ויקהל (לז, א) כתוב: ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו', ואילו בכל שאר העשיות המוזכרות בפרשה זו כתוב רק "ויעש", והיינו שנאמרה כאן הדגשה מיוחדת שאת הארון עשה בצלאל, וכמו שכתב רש"י שם: "לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו". ויש להבין איך יסתדרו דברים אלו עם היסוד שכתב הכלי יקר בפרשת תרומה, ששם נכתב ציווי עשיית הארון בציווי כללי של "ויעשו", כיון שאמרה תורה שיבואו הכל ויתעסקו בארון כדי שיהא לכולם חלק בתורה, ואילו כאן בפרשת ויקהל נכתבה עשיית הארון בפרטות על בצלאל, בשונה מכל שאר העשיות שנאמר בהם רק "ויעש", ולא נתייחדו על בצלאל בלבד.
והלא בפרשת תרומה הדגישה התורה שהארון - והתורה הקדושה - הם נחלת הכלל, ואיך בעשייתו נעשה הארון דייקא לנחלת בצלאל בלבד.
אלא שיסוד גדול וחשוב למדנו בזה, כי באמת אין התורה נקנית אלא בלימוד הרבים, וכמאמר התנא: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם", כי עיקר גדול הוא בקניני התורה להיות חלק מהרבים, ואין כמו כוח הרבים להבין ולהשכיל נכונה את עמקי תורתנו הקדושה וידיעת הבנתה כראוי.
ודבר זה לימדה אותנו התורה בפרשת תרומה באומרה "ועשו ארון", בלשון רבים, לאלפנו יסוד נכבד זה, שזו היא דרכה של תורה, וזו היא הדרך אשר ההולך בה יצליח, להיות הלימוד בדיבוק חברים ובחבורת לומדים, המחכימים ומשכילים זה את זה, כל אחד מאוצרו הטוב שחננו השי"ת.
אך אל ידמה האדם בנפשו כי די לו בהתעוררות וכח הרבים כדי לקנות את התורה, כי הן אמנם שלקנין התורה צריכים וחייבים לכח זה של הרבים ובני החבורה, אך עדיין את עיקר ההתלהבות והחשק הנדרשים להתעוררות הלב ללימוד ושקידה ברציפות וביגיעה, יקנה האדם רק כאשר יראה את עצמו כיחיד, ובבחינת "אם אין אני לי מי לי", וכאילו אין לו בעולמו אלא הוא בעצמו, ואת זה מלמדת אותנו התורה בפרשת ויקהל באומרה "ויעש בצלאל את הארון", ונקראת המלאכה על שמו כי הוא מסר נפשו עליה, כי לגבי מסירות הנפש ללימוד התורה בכל המצבים ולמרות הקשיים, בזה אין לסמוך כלל על כוח הרבים, אלא אך ורק על עצמו בלבד.
וכבר כתב הסבא קדישא מרנא החפץ חיים זיע"א בספרו אהבת חסד, בשם גאון אחד, שצריך האדם להתיישב ליד הגמרא במחשבה המשולשת: א. שזהו דף הגמרא היחיד או פרק משניות היחיד שלפני. ב. שהיום הוא היום היחיד שלפני. ג. ושאני היהודי היחיד שעלי מסתכל היושב בשמים.
והמליץ החפץ חיים ענין זה בפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", והיינו שכתוב בפסוק זה שלשה דברים: א. "והיו הדברים האלה", שיש לו רק את הדף גמרא הזה, רק את הפסוק הזה, רק את המשנה הזאת שהוא לומד. ב. "אשר אנכי מצוך", אתה היחיד, הקב"ה עכשיו מדבר אליך, אל תחשוב על אחרים, מה שאחרים אומרים, ואיך האחרים מתנהגים, ומה הם עושים, ומה הם חושבים, אני מדבר אליך, אשר אנכי מצוך. ג. "היום", תחשוב שיש לך רק את היום הזה, לא אתמול ולא מחר, רק היום.
הרי לנו כלל נכבד לקנין לימוד תורתנו הקדושה - בכח הרבים ובכח היחיד! והרי הם תרי רעין דלא מתפרשין, הא בהא תליא, והאוחז בשניהם הוא יעלה ויצליח בסייעתא דשמיא.