Get Adobe Flash player

פרוייקט עמוד האש

שלום וברוכים הבאים לפרוייקט עמוד האש.

ללא ספק שהאינטרנט מוצף בחומרי קירוב והסברה רבים ומגוונים. יש הרבה סיפורים, מעשיות, אפילו כמות נכבדת של ווערטים לא פסחה על גולשי הרשת. אך מקום שמאחד בתוכו דברי תורה שראויים להכתב בספר, חידושים מקוריים ומיוחדים, ולא העתקות מספרי קודש, הינם דבר נדיר כשם שהם נדרשים.

אנחנו הצבנו לעצמנו מטרה להשתדל להביא כמה שיותר מהחידושים האלו, שנכתבו במחברות של תלמידי חכמים ורבנים, ולא זכו עדיין לצאת לאור, חידושים בהלכה ובהגדה, בתורה ובמוסר, כולם באו לכאן.

כאן המקום להודות לצוות הנפלא של הגליון "נשיח בחוקיך" שבאדיבותם הרשו לנו להשתמש בחומרים של הגליון. לאלו שעדיין לא מכירים את הגליון נספר, שמדובר בגליון שיוצא לאור בביתר עילית, ומכיל חידושים של ת"ח ורבני העיר. הגליון יוצא אחת לחודש בד"כ לפני "שבת מברכין".

 

אנחנו נשמח לקבל את תגובתכם על החומרים המוצגים באתר, וכן לצרף לרשימת תפוצה את המעוניינים לקבל את הגליון החשוב.

 

בברכת התורה,

צוות פרוייקט עמוד האש

ראיתי מבוכה גדולה בציבור המדקדקים בעניין המרור, שרבים נבוכים בין החסה והחזרת (שבימינו נקראת חריין, ובלשון חז"ל חזרת היא החסה, ותמכא היא החריין), ואמינא אעלה כמה הרהורי דברים בזה, על שלחן מלכי רבנן.
א. מעיקרא דדינא פשוט וברור וידוע, שמכל צד עדיף לצאת יד"ח בחסה, דהא אמרו בגמ' פסחים לט. אמר רבי אושעיה מצוה בחזרת, ואמר רבא מאי חזרת חסא, מאי חסא, דחס רחמנא עילוון. ואמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, למה נמשלו מצריים כמרור, לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתה רך וסופה קשה. ופרש"י דמצוה בחסה מהני טעמי דרבא ור' שמואל בר נחמני. ובירושלמי אמרו "ר' חמא בשם ר' אושעיה כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ואח"כ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים". ומה"ט נפסק בטוש"ע תע"ג דמצוה בחזרת (חסה).
ב. ומלבד זה יש עוד טעמים דחסה עדיף, חדא דמסורת ברורה בלי ויכוח ופקפוק בכל קהילות ישראל דזהו חזרת (חסה) שאמרו במשנה, ועוד האריך החכם צבי סי' קי"ט דצריך לפרסם בכל קהילות ישראל דבר זה דעדיף לצאת בחסה, וגם משום דאוכלים ממנו כשיעור ואינו מזיק לגוף, ואין צריך לבלוע בלי לעיסה, וגם ברכתו אדמה בלי פקפוק וכדלקמן.
ג. והטעם שבגלילות אשכנז נתפשט המנהג לצאת יד"ח מרור בחזרת (תמכא - חריין) הוא מה שכתב הח"צ ועוד אחרונים, הו"ד בפוסקים (באה"ט ושע"ת ועוד), דכיון דבארצות אשכנז אין מצוי בתקופת פסח חסה, לא הורגלו לקחתו למרור. ולוקחין החריין שהוא תמכא, והח"צ ועוד פקפקו בזה מכמה טעמים, וכדלקמן, וסיים ע"ז דקורא אני עליו סכנה שאין בו מצוה. וגם דנפיק מיניה חורבה, שאינם יכולים לאכול ממנו אפי' חצי כזית משום חריפותו עיי"ש.
אך בזמנינו דמצוי החסה, היה צריך לחזור וליקחו שהוא עיקר הדין וכנ"ל, וכ"ה מנהג פשוט ברוב הקהילות.
ד. אלא שרבים נבוכים בזה, שכידוע מרן החזו"א זלל"ה פקפק טובא בחסה, שכיון שהיא מתוקה אי אפשר לצאת בה יד"ח מרור, והביא ראיות מכמה סוגיות דמבואר דבעינן שיטעום טעם מרירות במרור, ונבאר ראיותיו בקיצור, ומה שיל"ד בדבריו הקדושים בס"ד. הנה הוכיח מהא דאיתא פסחים ל"ט א' "רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא, [שהוא מרור דמתני' כמבואר שם לעיל] א"ל מאי דעתך דמרירן טפי, והא חזרת [חסה] תנן וכו' א"ל הדרי בי". והוכיח מזה החזו"א: "מבואר דעיקר המצוה להטעים מרירתא, ולפיכך מן המובחר שיהא מרירתא טפי", ולולי דבריו הקדושים י"ל דלמסקנא הוכיחו מחסה דא"צ מר ממש, ולא רק שאי"צ מרור טפי ודו"ק. תו הוכיח מברייתא שם לקמיה ע"ב שדנה בדין מרור אי יוצאים אף בקלחים ואף ביבשים, ואף שלוקים ומבושלים, ומסיק התם דיוצאים רק בלחים וכמושים, ואף בקלחים, וביבשים ומבושלים וכו' אין יוצאים, וע"ז קאמר "כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאים בו, וכל שאין בו טעם מרור אין יוצאים בו", והוכיח כנ"ל. עוד הוכיח מדאמר קט"ו ע"א: "אמר רב פפא לא נישהי איניש מרור בחרוסת דלמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא".

עוד הוכיח מהגמ' שם: "אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא", ונפסק כן בשו"ע תע"ג ס"ג, "בלע מצה יצא אבל אם בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא", ופי' המנ"ב שם סק"ל: "שירגיש המרירות בפיו זכר לוימררו את חייהם", והנה כל ראיותיו דבכ"מ מבואר דצריך שיטעום טעם המרירות.
ה. אך מאידך בירושלמי משמע בהדיא שלא כדבריו, דאמרו בירושלמי: "התיבון הרי חזרת מתוק, הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק, ר' חייא בשם ר' הושעיה כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ואח"כ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", ופי' כל המפרשים דהירושלמי הקשה היאך יוצאים יד"ח מרור בחזרת (חסה) אחר שהיא מתוקה, ומסיק דאעפ"כ יוצאים והיא עיקר המצוה, כיון שהיא דומה לשיעבוד מצרים עיי"ש, ומבואר דיוצאין יד"ח בחסה אף שאינה מרה, והק' ע"ז מכל הראיות הנ"ל דבעינן מרירות ממש, ומכח זה נדחק בפירוש הירושלמי.
ו. ונקדים המציאות בחסה, כידוע [ואף מרן זלל"ה כתב כן בתו"ד שם] דמתחילת גידולה היא מתוקה, ועד גמר פרייה עדיין היא מתוקה, אלא שכשמשהין אותה טפי בקרקע נופל בה המרירות, וככל שמשהין לה טפי אחר גמר פרייה מתמררת טפי, ואחר שמתמררת ממש אי משהין לה עוד, נעשית מרה כלענה, עד שאינה ראויה למאכל כלל וכלל, כן הוא המציאות, וכמבואר מדברי מרן זלל"ה עצמו שם עיי"ש. והנה זה ברור דעל השלב שאין החסה ראויה לאכילה שהיא כלענה, לא איירינן כלל, וכש"כ החזו"א עצמו וכש"כ בשם הח"צ, וכ"ה פשוט דהני חמשה מינים המוזכרים, כולהו מיני ירקות הם שברכתם בורא פרי האדמה, והחסה בשלב זה אינה ראויה לאכילה, אלא דלהחזו"א כיון דפשיטא ליה דחסה מתוקה אינה ראויה למצוה,לכן פי' דבירושלמי נמי איירי לאחר גמר בישולה, שכבר מרה היא.
ז. וצע"ג דכבר יסד לנו החזו"א בכמה דוכתי דלא יתכן שחז"ל הניחו מכשול לרבים, ובנידון דידן נמי קשה מאוד להלום במשנה ובגמ' ובשו"ע נפסק פשוט דחסה כשרה, ולא זו בלבד אלא דעיקר המצוה בכך, ורוב זמנה של החסה אינה ראויה למצוה, וגם כשמגעת לגמר בישולה אכתי אינה ראויה למצוה, וזה דבר שקשה להולמו, ואם היה אפשר לומר שחסה שלנו מתוקה היא, ובזמן חז"ל היתה מרה, היה עוד אפשר לומר כן, אך אחר דבירושלמי מפורש דאף בזמנם החסה היתה מתוקה וכנ"ל, א"כ קשה מאוד כנ"ל, היאך יתכן שחז"ל יניחו מכשול גדול כ"כ, ולעיקר טענת החזו"א שצריך שיהיה מר, י"ל חדא דמר בלשון תורה ומשנה, אינו טעם מסויים הנקרא מר כדרך שאנו קוראים, אלא כדרך שמתוק בלשון תורה היינו דבר שטעים לחיך לאכילה, וזה יכול להיות בכל טעם, כך היפוכו שזה מר, היינו שאינו טעים לאכילה כמות שהוא, ואף חסה אינו טעים לאכילה לרובא דאינשי כמות שהוא שלא ע"י עירוב ותיבול, ועוד י"ל תוספת ביאור בזה כש"כ הגרש"ז זצ"ל בהליכות שלמה, דאזלינן בתר שם המין, ואי"צ שיהא מר בפועל, אלא מין זה נחשב מר ע"ש שסופו מר, ולכך שמו מר, אך גם זה בצירוף שאינו טעים, וצ"ע.
ח. והחזו"א הנהיג לאכול התמכא [שהיא חזרת דידן - חריין], וכמו שהורגלו באירופה וכנ"ל, ובאמת שיל"ד בזה עפ"י הלכה, וגם מצד המציאות. והא פשיטא שתלמידי מרן החזו"א ז"ל דאזלי בתר הוראותיו לגמרי פשוט וברור שלא יזוזו מדבריו הקדושים, אך מי שבא להחמיר ולצאת יד"ח לכו"ע, ולכך חושש לדברי מרן החזו"א ז"ל, בזה יל"ד הן מצד ההלכה והן מצד המציאות, דאחר שהחריין אין מי שאוכלו כמות שהוא בלא תערובת של מינים הרבה, א"כ אין דרכו להאכל כמות שהוא, ואין לברך עליו בורא פרי האדמה, או דאין לברך עליו כלל, וכדהק' כבר המג"א תע"ה סק"י עיי"ש, והגרע"א שם חידש מכח זה דאף ירק כי האי שברכתו שהכל אפ"ה נפטר בברכת בופה"א, והח"י חידש בדוחק דכל שנאכל בטיבול בחומץ וכיוצ"ב אפ"ה חשיב שנאכל חי, והמנ"ב בסי' תע"ה בביה"ל העתיק להח"י, ובסי' ר"ה בשעה"צ סק"ז נסמך עליו, עוד נסמך ביה"ל שם דכיון שנאכל ע"י פת חשיב שנאכל חי, אך לפי"ז כשאין מי שאוכלו אף ע"י פת אין צירוף זה.
עוד תי' מנ"ב בביה"ל שם תע"ה ס"ב ד"ה בטיבול ראשון בסו"ד: "ואפשר עוד מדחייבו רחמנא לאוכלו בלילה הזה הוי אכילה חשובה, דהא אחשביה רחמנא לאוכלו כמות שהוא, וע"כ יש לברך עליו ברכה הראויה לו, דהיינו בפה"א". אך באמת דהמעיין יראה דאחר כל תירוצי האחרונים הנ"ל אכתי הדוחק מבואר, ואף המנ"ב נראה דנתקשה בזה טובא,
ט. ובאמת דבעיקר דעת מנ"ב בזה עיין עוד מש"כ ר"ג סק"י, שדן שם במרקחת שעושין מחריין, שבשע"ת הביא בזה מחלוקת, דהא"ר פסק דאפ"ה מברך שהכל, והע"ת פסק שמברך בפה"א, ומנ"ב שם הכריע כא"ר דמברך שהכל, והוסיף שם בשעה"צ בשם הפרמ"ג דאף כשאוכלו חי מברך שהכל עיי"ש, וצ"ע מדבריו בסי' תע"ה, דהביא להח"י דאף כשנאכל בטיבול בחומץ חשיב דנאכל, ומברך בפה"א עיי"ש. ומשמע לכאו' דעיקר סמיכותו של המנ"ב בתע"ה הוא על התי' בביה"ל דמצוות מרור משווי ליה לברכת בפה"א, וצ"ע בכל זה, ואחר כל זה משמע לכאו' דמי שרוצה להחמיר, אין ברור דחומרת חזו"א עדיפא מחומרת מג"א והאחרונים, וצ"ע בזה.
[ויש להוסף בזה דבשנת שמיטה עכ"פ ודאי דאין ראוי לאוכלו, דהא אסור לאכול פירות שביעית שלא כדרך אכילתם, וכיון שאין מי שאוכלו כמות שהוא חי, חשיב שינוי מדרך אכילתו, ואין לאוכלו כן, כמבואר בכ"מ, ובזה לכאו' אף תירוץ ביה"ל הנ"ל לא יעזור וצ"ע בזה].
ט. ובר מן דין רבים נכשלים בחריין, שאין אוכלים אותו כזית בכדי אכילת פרס, ורבים בולעים אותו בלי לעיסה, ובלע מרור לא יצא, וכמש"כ האחרונים הח"צ ועוד, ומה שיש שרצו להחמיר ומניחים מעט חריין בתוך חסה, וחושבים שיוצא בזה ידי דעת החזו"א והא ליתא, דלהחזו"א כיון דהחסה לא ראויה לצאת בה יד"ח, לא יעזור שיניח בה מין מר, ואתי טעם רשות ומבטל טעם מצוה, ופשוט.
יב. ומי שרוצה להחמיר כהחזו"א ז"ל, או שיאכל כזית של הגר"ח מוולאז'ין ז"ל שהביא הקה"י בספרו שיעורין של תורה, ובקה"י פסחים, דדעת הגר"ח מוולז'ין היתה להקל בשיעור כזית, כשיעור זית בינוני דידן, ושיעורו מועט מאוד, וסיים שם הקה"י: "ונראה דעכ"פ במרור בזה"ז דרבנן, מי שהקשה עליו אכילת כזית גדול, יכול לסמוך על הוראת הגר"ח ז"ל ולשער בכזית של זמנינו, שהוא לכל היותר כשליש ביצה של זמנינו". וז"ב דעכ"פ מי שרוצה לאכול חזרת (חריין) לחומרת חזו"א, ודאי דיכול לסמוך על שיעור זה ופשוט, ובשיעור מועט כי האי לא קשה כ"כ לאוכלו וללעסו ולבולעו, וחוץ מזה יאכל כזית ממש מחסה.
ועיין עוד בסוף ספרו של הגרמ"מ קרפ שליט"א על הלכות פסח, שהביא מכתב מרן הקה"י ז"ל שנסמך נמי על ההוראה הנ"ל עיי"ש, ולחולים ולמי שקשה להם וכיוצ"ב נמי היקל הקה"י בשיעור זה.
יג. עוד צריך לידע בזה שאף בחסה דידן אפשר להשיג עם מרירות, וכש"כ הקה"י במכתב הנ"ל, וסימן לדבר דכמה שהחסה יותר גדולה, העלים היותר חיצוניים ויותר כהים הם יותר מרים, ומשמע מדברי הקה"י במכתב הנ"ל, דסגי בזה לצאת ידי דעת מרן החזו"א ז"ל עכ"פ בדוחק עיי"ש, ועכ"פ בקלח החסה ודאי דיש מרירות ברורה. וכש"כ החינוך ועוד.